ו'- תרבות וחברה

קיבוץ גלויות 


הגרעין המייסד של טל שחר היה מורכב מיוצאי תורכיה ויוון. לאחר מכן הגיעו יוצאי פרס, עיראק, תימן, רומניה, יוצאי גלויות נוספות וגם ותיקים מהארץ. במושב הקטן נשמע בליל של שפות. בתנועת המושבים היו מודעים לבעיות הטמונות בניסיון למזג בני עדות שונות במקום אחד, ועם זאת המגמה הארצית באותם ימים היתה של מיזוג גלויות ויצירת כור ההיתוך ממנו יצא הישראלי החדש. 

כך מתאר ישראל קיסר את פריסת ההתיישבות במושב באותם ימים: "למטה שורה אחת של בתים שמתיישביהם היו יוונים ותורכים, ושורה אחת של רומנים, ושורה אחת של עיראקים; והיו שם גם כמה עולים מארגנטינה; וגם שני זוגות אנגלים". 

מזל ששון זוכרת היטב את המפגש בין בני העדות השונות: "בהתחלה דיברנו בסימנים, ולאט לאט למדנו את השפה והשתלבנו אחד עם השני. לתורכים היו משפחות, ואילו היוונים היו בודדים, מרביתם יתומים ששרדו את השואה. לא דיברנו על השואה. זה יצא רק אחרי הרבה שנים. אני, כניצולת שואה, כל כך סבלתי לפני בואי לטל שחר, והחברים במושב היו לי כמשפחה שנייה. אהבנו זה את זה ועזרנו זה לזה. עבדנו יחד, רקדנו יחד, התחתנו יחד. היתה אחווה". 

גם אריה חורש זוכר את המסיבות: "אני ניגנתי על מפוחית והייתי מרקיד את החבר'ה. עם התינוקות היינו הולכים לרקוד. עבדנו מבוקר עד ערב אבל היינו מבסוטים. אף אחד לא התחרה עם אף אחד". 

לפחות בשנים הראשונות, נחלקו החברים לקבוצות לפי ארצות מוצאם. הדבר קיבל ביטוי במיוחד באזורי המגורים במושב ובמידה רבה גם בחיי החברה. החלוקה לארצות מוצא משתקפת גם במסמכים רשמיים של מפא"י. כך למשל, ב-7 באוקטובר 1952 נשלח מכתב ממרכז מפא"י למזכירות מושב טל שחר: "נא לארגן אסיפת רומנים ליום 12 לאוקטובר שעה 19". 

הקבוצה היחידה, שרוב חבריה נותרו במושב למן הקמתו היתה קבוצת איתנים, הקבוצה המייסדת, אולם גם עליה נאמר באחד הדוחות: "גורם מפריע לליכוד ציבורי, מהווה קבוצת חברים ותיקה שחושבים את עצמם לאדוני המקום ורוצים שעל פיהם יישק כל דבר". 

הרומנים, אולי בשונה מקבוצות אחרות במקום, לא היו קבוצה חברתית וגם לא קליקה במושב. כל משפחה דאגה לעצמה, לצרכיה ולמשק שלה. משה מוסקוביץ עלה מרומניה עם משפחתו בשנת 1951: "כל הרומנים היו בעלי רקע חקלאי. מי שלא רצה או לא ידע לטפל בפרה שלו, העביר אותה לרומנים. אבא עבד במדידות לכבוד הקמת האגם. גידלנו גן ירק ועבדנו ברפת. בקבוצת הרומנים היינו שישה ילדים. עברית לא ידענו. לרחוב שלנו קראו רחוב הרומנים". 

הרומנים יישמו בטל שחר את הידע והניסיון החקלאי שהביאו עימם. בין השאר זוכרים החברים כי הם הכינו ערמות חציר כפי שנהגו לעשות ברומניה. 

הרומנים נהגו להביא להצבעות באסיפות גם את הנשים, כך שכוחם הוכפל בהשוואה לבני העדות האחרות. החברים ידעו כי אם הרומנים תומכים בהצעה כלשהי באסיפה, יש סיכוי טוב שההצעה תתקבל. 

כשם שהיה רחוב הרומנים, היתה גם שכונת הצרפתים, שעליה מספרת יפה גוב ארי (מדיוני): "לטל שחר הגענו ביחד עם משפחת סבח, שהגיעה ממרוקו והיו שכנים שלנו בירושלים. גם כאן, במושב, גרנו בשכונת הצרפתים שכללה את דוברי הצרפתית שבאו מאלג'יריה, מרוקו וצרפת. בסך הכול כעשר משפחות, אבל מגובשות מאוד, ועם תרבות שונה מזו שהיתה במושב. אצלנו קראו לכולם 'מאדאם' ו'מסייה' ולא אמרו סתם משה או יוסף. בשכונה שלנו, כל יום בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים, היתה שעת התה עם הנענע והעוגיות. בלי להגיד מילה או לקבוע מראש היו הצרפתים מתאספים, ומי שעבר במקום במקרה הצטרף לשתיית התה. אצלנו בבית שמעו הרבה מוזיקה ערבית-מרוקאית ומוזיקה צרפתית. אבא נורא אהב את ג'ו עמר. כל יום בשתיים בצהריים היו שומעים את החדשות בצרפתית". 

ב-1953, הגיעו לטל שחר שרה כהן ומשפחתה, שעלו מפרס ב-1950: "כשאנחנו באנו כבר היו הרומנים, שגרו למעלה. היתה שורה של פרסים והיתה שורה של תורכים ולא רצו שאני אכנס בין התורכים. כל הקבוצות הסתדרו ביניהן, אבל גרו בנפרד. אמרו שאני אעבור לגור שם ומי שלא רוצה שיעזוב. אז עברתי לשם ובסוף התקרבו אלי ונהיו חברים שלי. אנשים היו עוזרים אחד לשני". 

כשם שהפעילות החקלאית של המושב התנהלה בפיקוח ובהדרכת המוסדות המיישבים כך גם הנושא החברתי והתרבותי היה נתון לבחינת המוסדות, שכן פיזור העולים במושבים החקלאיים ברחבי הארץ נעשה מתוך מטרה ליצור כור היתוך חברתי ותרבותי שיוציא מתוכו אזרחים ישראלים בעלי תרבות עברית. 

בסוף אפריל 1952, כתב ראש מחלקת הקליטה בתנועת המושבים כי "אין כמעט שטח שני בחיי הכפר שיהיה כה מוזנח כשטח החינוך והתרבות". הוא שב והדגיש כי תשעים ותשעה אחוז מהמתיישבים אינם שולטים בעברית, וכמעט אין להם מושג על ערכי התרבות היסודיים של העם. "ברוב הכפרים חסרים הדברים האלמנטריים לחיי תרבות בכלל. קולנוע, הצגות, הופעות אמנותיות, הרצאות, שירה, התעמלות... היישובים הקרובים לערים ולמושבות רואים פעם סרט או הופעה אמנותית, אבל בין היישובים המרוחקים, יש כאלה שלא טעמו את הדברים האלה מיום הגיעם לכפר..." 

ביקורתו היתה חריפה במיוחד בנוגע להקניית השפה העברית. "עד עכשיו אין כמעט שום התקדמות בעניין שיעורי הערב למבוגרים... אל נשלה את עצמנו שהעברית הנקנית באמצעות הדיבור עם הילדים, תספיק ליצור איזו שהיא אווירה עברית אמיתית בכפר החדש". 

בסוף יולי 1952 ביקר בטל שחר יוסף שפירא, אשר ריכז את נושא החינוך מטעם הסתדרות הפועלים החקלאים. בדו"ח שלו כתב כי "בשטח התרבות עזובה מוחלטת. הניסיון ללמד עברית לא עלה יפה. האנשים לא באו ללמוד מפני הפיזור. חלק מהמתיישבים הנמצאים בארץ זמן רב יותר מדברים עברית. בכפר נשמע בליל שפות. אין ועדת תרבות. ביקשתי לשלוח שני אנשים לסמינר לפעילי התרבות, חבר וחברה; אולי נוכל לשים עליהם את התפקיד לביצוע פעולות התרבות בכפר". 

מן הדו"ח של דיין מצטיירת תמונת מצב של המושב בנובמבר 1962: מראשוני המייסדים משנת 1948 נותרו רק שמונה משפחות. שמונים המשפחות שהתגוררו במושב באותה עת היו קיבוץ גלויות של ממש: יוצאי פרס, צרפת, פולין, רומניה, תורכיה, תימן, גרמניה, ארגנטינה, וילידי הארץ. אך למרות הקשיים היה דיין אופטימי: "אין ספק, שהדור המתחנך בבית-הספר יהיה דור ישראלי, והרקע העדתי יישכח, וזה משמח מאוד. הלוואי והתהליך הזה יתקיים בארץ כולה". 

כשהעולים הגיעו הם יצרו בתחילה קשר עם דוברי שפתם. מספר יעקב קושמרו שמשפחתו הגיעה מרומניה: "אני הבכור, הייתי אז כבן 14 והיו לי שלוש אחיות צעירות ממני. גם במשפחות הרומנים האחרות היו ילדים בגילנו, ובתקופה הראשונה לבואנו למושב דיברנו בינינו רומנית, עד שבהדרגה עברנו לעברית". 

זיכרונו של יהודה קיסר מאשש את תחזיתו של דיין: "נכון שבמושב שלנו היו לאנשים הערות כאלה או אחרות שנגעו בעדות השונות, אבל לא היה שום דבר ממשי שגרם לסטיגמה כלשהי על עדה כזו או אחרת. בבתי חבריי המאכלים היו שונים, בהתאם למוצאם, ואני מהבית הייתי רגיל לצבעים וריחות אחרים לגמרי מאלה שהיו למשל אצל הרומנים במושב". יפה גוב ארי זוכרת שהילדים נהגו להשוות את התפילות של העדות השונות: "אנחנו לא הבנו למה האשכנזים בוכים בתפילה ולמה אצלם לא מבינים אף מילה מהתפילה. היינו רצים מכיתה לכיתה כדי להשוות בין התפילות". אך ההבדלים היו קטנים ומעטים מן החיים המשותפים שחיברו בין בני העדות ובעיקר בין הילדים שגדלו לתוך אותה מציאות, אותם קשיים ואותן חוויות. 

החברים חגגו יחד אירועים משפחתיים כמו חתונות ולידות, וגם את החגים המשותפים לכולם. המשפחות הכינו והביאו את הכיבוד, ועד היום נזכרים חברים בערגה בקומזיצים ובמסיבות שנמשכו עד אור הבוקר. מסורת החגים נמשכת, וגם היום חוגגים בטל שחר במשותף את החגים: בחנוכה בתהלוכת לפידים; בפורים במסיבת תחפושות; בשבועות בהבאת ביכורים ובקישוט הטרקטורים. כמו כן מציינים בטקסים את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 



פנסים בתור כרוז 


בשנים הראשונות שימש שמעון חלילי רכז התרבות ביישוב: "שלחו אותי לקורס שנמשך חודש וחצי בבית ברל ואחר כך קיימתי קשר עם מנהל ההסברה ועם הוועד הפועל. רציתי להקרין סרטים במושב. אמרו לי לאסוף חמש לירות מכל תושב, והיו אז חמישים וחמישה תושבים, כדי לרכוש מכונת הסרטה. אחר כך לימדו אותי להסריט. כל יום ג' הקרנתי שני סרטים - אחר הצהריים לילדים ובערב למבוגרים. בערב שבת היה סרט למבוגרים, בשבת אחר הצהריים לילדים ובמוצאי שבת שוב למבוגרים. כל פעם הקרנתי סרט אחר. בחרתי את הסרטים החדשים ביותר. 

"שבוע לפני הקרנת הסרט הייתי מביא מודעות עם תמונות מהסרט ומדביק במועדון ובצרכנייה. בצריף המועדון התקנתי ארבעה עמודי תאורה. לפני הקרנת הסרט הייתי מדליק את ארבעת הפנסים וכך ידעו כל תושבי טל שחר שבערב יש פעולה תרבותית או חברתית. פעולה נוספת שיזמתי היתה תחרות הגינה היפה. היו שלושה שופטים מטעם המועצה והפרס היה אופניים". 

גם נסים ישראל עבר קורס הקרנת סרטים בוועד הפועל והקרין את הסרטים בסופי שבוע. שאוליקו היה מעביר את סרט התרגום שהיה נפרד. לא תמיד היה תיאום בין הסרט לתרגום ואנשים היו צועקים ומכוונים אותו. "רגע, רגע, חכה" או "תריץ קדימה". 

מספר יגאל הלוי: "היה לנו צריף שבו הקרינו סרטים פעם בשבוע. בני הנוער היו מתרחצים, מסתרקים כמו לקראת חגיגה ותופסים ספסל ראשון. פעם אחת אני ויעקב אחי הקפצנו במחבת גללי עזים, במקום חומוס, עם מלח, ובחושך התחלנו להרעיש והחבר'ה ביקשו והתחננו שניתן להם עד שהסכמנו. הם התחילו לאכול... וירקו". 

מלבד הפעילות הממוסדת כמו זו שארגן חלילי בהדרכת מוסדות המפלגה, התארגנה גם פעילות חברתית ותרבותית באופן ספונטני, על-ידי החברים. כך למשל אליעזר (בובי) לוינזון החזיק אצלו את התקליטייה של המושב, ובלילות שבת החבר'ה היו הולכים אליו לשמוע קונצרט, והחברות היו מביאות עוגות. 

בילוי מיוחד יותר היה נסיעה לקולנוע בתל אביב. היו הולכים ברגל עד צומת נחשון. בימי החורף, כשכל הסביבה היתה בוצית ומלאת שלוליות, היו נועלים מגפיים ובצומת מחליפים לנעליים. את המגפיים החביאו בין השיחים עד שובם מתל אביב. 

"היינו עושים מסיבות פורים ששמן יצא למרחוק", סיפרה יהודית עבאדי. "עשינו הצגות, תחפושות והאווירה היתה עליזה. כולם היו באים מחופשים. הרבה באו בבגדי עדות מסורתיים. המסיבות היו כל כך מוצלחות עד שבאו אפילו קרובי משפחה מהעיר. בגלל הבוץ, כי בדרך כלל יורד גשם, היה עובר טרקטור עם עגלה ואוסף את כולם". 

שמשון הלוי זוכר כי בני הנוער, כעשרה נערים ונערות, נהגו להתכנס בערבים בבית פנוי. "לאחד החבר'ה היה פטפון שהיה מופעל על-ידי קפיץ. את הקפיץ מתחו על-ידי מנואלה. כשהקפיץ היה משתחרר מישהו היה עוזב את בת זוגו כדי למתוח את הקפיץ. רקדנו, בעיקר ריקודים סלוניים". 

אחיו יגאל הלוי מוסיף: "כל שבת יצאנו לטייל עם הבנות בעגלה ושתי פרדות שמרחנו עליהן שמן כדי שיבריקו. הייתי אז בן שש-עשרה, שבע-עשרה. כנערים שלחנו יד בכל דבר - ברכיבה על בעלי חיים, על אופניים, על עגלות וסוסים, על טרקטורים ואחר כך אופנועים ומכוניות. חווינו את המרחבים ואת הטבע. מיצינו כל אפשרות שהטבע נתן". 



שיטת מפא"י 


בטל שחר, "מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ" כהגדרתו באותם ימים, התקיימה פעילות פוליטית ומפלגתית מראשית ימיו. נציגי מפא"י ביקרו מפעם לפעם במושב, הרצו בפני החברים ושמעו את אשר היה על לבם. לעתים התלוותה להרצאות גם תוכנית אמנותית. 

סיפר שמעון חלילי: "לקראת הבחירות בא שמואל דיין ואמר לי 'תבטיח לכולם מה שהם רוצים'. שאלתי 'מי ישלם?' הוא השיב שארגון הקניות ישלם. פניתי למשפחה שהיו בה שמונה אנשים בעלי זכות הצבעה. הם ביקשו ספרים לילדים. לקחתי את אבי המשפחה לירושלים והוא קיבל את הספרים. אדם אחר ביקש סיוע לרכישת משאית. הייתי אוסף אצלי את האנשים, מארח אותם על חשבוני. שמואל אמר 'תביא קבלות ונחזיר לך'. אספתי קבלות. 

"ביום הבחירות הצביעו שבעים אחוז למפא"י. לקחתי את הקבלות ונסעתי לבית מפא"י ברחוב הירקון בתל אביב. הלכתי ברגל מפה לצומת נחשון ומשם באוטובוס לתחנה המרכזית ושוב ברגל עד לרחוב הירקון. ביקשתי לדבר עם הגזבר דוד סנדוק. המזכירה אמרה 'אני מצטערת, דוד לא יגיע היום'. ככה במשך חודשיים, כל יום שני נסעתי לבית מפא"י. אחרי חודשיים סוף סוף פגשתי אותו ונתתי לו את החשבוניות. הוא אמר: 'המפלגה חייבת מיליונים לאנשים שעבדו בשבילה. אתה אחד מהם. אין כסף'". 



בית-כנסת קטן ורעוע 


על רקע התחלופה הגבוהה והגעתם של חברים חדשים שמקצתם הגדירו עצמם כשומרי מסורת ודתיים, יותר ויותר נצרכו לשירותי דת. את השירותים הללו סיפק מדור של משרד הדתות, אשר היה אחראי ליישובי פרוזדור ירושלים. המדור, בראשות הרב שלום ס' גמליאל מינה את תושב מושב בקוע, הרב חיים שרעבי, לרב של טל שחר ושל בקוע. המדור מימן את שכרו ואת הוצאותיו. מבין חברי המקום נבחר ועד דתי, אשר סייע לרב במשימותיו. 

בתחילת שנת 1957 דיווח הרב שרעבי כי בטל שחר מצוי צריף המשמש בית-כנסת. בימי חול אין מתפללים, ואילו בשבתות חמישה-עשר עד עשרים מתפללים, ובימי חג ארבעים עד חמישים. הרב שרעבי נשא דרשות והרצאות על חגי ישראל, על קדושת השבת ועל דיני כשרות וטהרה; ערך ביקורי בית אצל חברים, והדריך אותם בענייני הדת. בהרצאות השתתפו נשים וגברים במספר כמעט שווה. 

בחודש אפריל 1967, בדו"ח של הוועד הדתי של טל שחר נמסר כי במקום מצויות 84 משפחות: "25 אשכנזים יוצאי ארצות רומניה; 54 ספרדים יוצאי ארצות אסיה ואפריקה; 5 משפחות תימניות". חברי הוועד הדתי היו היו"ר מדיוני משה, הגזבר הרב חיים שרעבי, והמזכיר ליאון מוסקוביץ. בדו"ח נמסר גם כי המקווה במקום בסדר, "אבל צריך חימום חשמלי והרחבה". 

משה מוסקוביץ זוכר כי בשנות החמישים בחגי תשרי היה בא רב מרמלה ומתגורר בביתם. "אבא אסף מכל מתפלל כמה לירות כדי לממן את ניהול החגים. בתפילות אלה השתתפו רק הרומנים והאשכנזים. אבא הביא למושב את ספר התורה הראשון מהתאחדות עולי רומניה שריכזו את ספרי התורה שנשלחו לארץ אחרי חיסול הקהילות היהודיות ברומניה". 

בשנות השישים נבנה במושב בית כנסת בשטח של שישים וחמישה מטר רבוע. 



שיר לנפח 


משהו מהאווירה שאפיינה את טל שחר בשנותיו הראשונות, אפשר לחוש באמצעות המקאמה שחיבר אלימלך ברקן, מנהל בית-ספר טל שחר בשנים 1953 עד 1955. המקאמה הוקדשה אומנם לנפח משה מדיוני, אך היא נותנת ביטוי ציורי למרקם החיים במושב באותם ימים. נביא חלק ממנה: 



במושב טל שחר לפני עשרות שנים 

היה מפרזל והוא אבי שבט המדיונים. 

האיש היה מסגר, האיש היה נפח, 

וכל מפעלו התרכז ברפת סוכנותית, 

ובסככה מאלומיניום - פח. 

בימים ההם אין חשמל במושב, 

והכל נעשה על-ידי איש ואיש, כל אחד במו ידיו. 

(...) 

בסככת המפעל כלים מסוגים בודדים, 

סדן גדול, צבתות לאין ספור ופטישים מכל הגדלים 

אבל במרכז ניצב שולחן הפחמים 

כשבקצהו מפוח מכני עם ידית לתענוגים 

אין מבקר שמגיע לסביבה - 

שלא יסובב הידית לשמוע מהמפוח - היבבה 

והגצים עפים והגחלים מאדימות 

ממש זיקוקי דינור, ובחורף החימום ממש תענוגות, 

אבל בקיץ מה זה חום??? 

כמה דרגות מעל הגיהנום. 

ושם עובדים בחבטות פטישים על סדן 

והגופיות מופשלות והעור שטוף זיעה כבר מהבוקר - מזמן... 



בעיני הילדים 


ככל זיכרונות הילדות, ספוגים גם זיכרונותיהם של מי שנולדו וגדלו בטל שחר בנוסטלגיה. משחקים, תעלולים ומשובות נעורים היו בשפע, אך גם קשיים לא חסרו. עם הוריהם חוו הילדים את המחסור ואת המאמץ היומיומי להתקיים. כולם עבדו אז. ההורים והילדים. עם זאת רבים זוכרים את ילדותם בטל שחר בגעגועים. "היתה לי ילדות נפלאה", אומר יוסי שמואלי. "ירדנו לנחל, ומי שהיה מסוגל שחה בו. היו אז מים נקיים וצלולים". 

"היו פה מעט מאוד ילדים", זוכר יעקב סנעטי, "ומעט פעילות חברתית. יצאנו עם ההורים לרעות את הפרות. אני זוכר את עצמי כבר בגיל חמש, עם הסוס הרתום לעגלה, ואחר כך רכבתי על הסוסה. התלווינו להורים בכל עבודה. יצאנו למרעה, הכנסנו את הפרות לרפת, דאגנו לפתוח את הרפת ואחר כך לסגור את השערים. קטפנו עלי סברס, שרפנו את הקוצים, חזרנו למשק ופה בצענו את העלים והאכלנו בהם את הפרות. נהגנו לקום בסביבות חמש וחצי בבוקר כדי לעזור בחליבת הפרות". ומוסיף יוסי ירדני: "אם לא היו עלי סברס היינו יוצאים להרים לקטוף דוחן, שקראנו לו 'מטאטא', והאכלנו בו את הפרות. עד היום אני לא יודע איך הן שרדו את התפריט הזה". 

יהודה קיסר זוכר את עצמו כילד המשוטט בשדות ואוכל עגבניות היישר מהשדה, או ביצים מהלול. "בתקופות הקטיף עבדנו מארבע בבוקר, ואחר כך הלכנו לבית-הספר ובתום יום הלימודים חזרנו לקטיף כדי להמשיך בעבודה". 

חנה פייביש (כהן) שהגיעה לטל שחר עם משפחתה בהיותה כבת שמונה, זוכרת את המפגש עם הכפר: "הכול נראה לי נחמד מאוד, חוץ מהפשפשים שעקצו אותנו בכל לילה. כל יומיים נהגנו להוציא את מיטות הברזל החוצה ושרפנו עם פרימוס, ואת המזרנים הנחנו להתחמם בשמש, בתקווה שזה יחסל את הפשפשים, אבל זה כמובן לא קרה. לא ידענו אז שהפשפשים שרצו בהמוניהם במזוניט שבתקרה!" 

שמחה מדיוני (רוזה) מספרת:" כשהייתי בת חמש-שש נהגתי לבקר כל תינוק שנולד בכפר. פעם הלכתי לבקר אצל משפחת גליק לאחר לידה, ואמא שלי חיפשה אותי בכל הכפר ולא מצאה אותי. באותו יום לבשתי שמלה לבנה עם פרחים קטנים, הרב שחט תרנגולת בחצר של גליק, והדם שלה התיז על השמלה שלי". 

בעבור יוסי שמואלי הסיוט הכי גדול של הילדות היה בור השירותים בלילה: "היציאה לשירותים בחושך, בגשם, כשבדמיון התרוצצו נחשים ועקרבים או מישהו שמסתתר ומחכה בחוץ". 

שעות העבודה הרבות והמחסור לא העיבו על שמחת החיים של הילדים. הם נהנו ממרחבים פתוחים וממגע חופשי עם הטבע שמסביב ועם בעלי החיים שהיו חלק מן המשק וממעגל חייהם. המלטות העגלים, בקיעת אפרוחים, מוות של בעל חיים - כל אלה היו אירועים מרתקים וחלק משגרת יומם של הילדים. יוסי ירדני זוכר את הטיולים לכפר הערבי הנטוש, "טיילנו בכל הסביבה, ולא זכור לי שפחדנו או שההורים החזיקו אותנו צמוד אליהם". גם איציק יוגב זוכר את העצמאות שחוו הילדים מגיל צעיר ומספר כי לעתים יצאו לטבע לימים אחדים, ישנו באוהל שהתקינו משמיכות וממקלות, וההורים לא דאגו. 

*** 

אחד המשחקים של אותם ימים היה תירוש. משחק הקפות, עם מקלות מחודדים שמכים בהם ורצים בין התחנות. עוד תמונה שחוזרת בזיכרונותיהם של ילדי טל שחר הראשונים היא ריצה עם גלגל אופניים ומקל שמכה בגלגל ומניע אותו הלאה. 

הטבע והקרבה לבעלי חיים סיפקו לילדים בידור, למידה וגם חינוך מיני. מדיוני הנפח, שהתקין את הפרסות לסוסי העבודה, גם היה אחראי על הבאת סוס הרבעה לסוסות. בעלי הסוסות היו באים למדיוני כדי לשאול את סוס ההרבעה, והילדים היו הולכים בעקבות הסוס כדי לצפות במחזה. "אותנו, הקטנים יותר, היה מדיוני מגרש", מספר יוסי ירדני, "ואנחנו היינו מתגנבים וחוזרים כדי להציץ". 

הואיל ולא הרבו לצאת מהמושב, ואת כל החברים הכירו היטב, נחרתו היטב בזיכרונם דמויות של זרים שפקדו את המושב. "חנויות לא היו פה", נזכר יוסי ירדני, "ואני זוכר סוחר אחד זקן, איש שמן ומזיע, שהיה מגיע עם שתי מזוודות עמוסות כל טוב והולך איתן מבית לבית. מה לא היה במזוודות האלה - בגדי ילדים, נעליים, גרביים.הוא גם היה רושם ומקבל הזמנות לפעם הבאה". 

שמשון הלוי אינו יכול לשכוח את הסוחר הנודד. "יום אחד רכבתי על הסוס ששמו היה אמיץ, בדרך לאחי, כשאני מצויד במקל לקטיפת סברס. פתאום ראיתי את הסוחר הזקן בדרך מולי, והסוס שלי מכוון את עצמו היישר אליו. הסוס התנגש באחת המזוודות, זו עפה ונפתחה, והזקן עצמו עשה סיבוב באוויר ונחת. ירדתי כדי לעזור לו, ועד היום האירוע הזה מציק לי". 

טיפוס נוסף שנחרת בזיכרונו של יוסי ירדני הוא פישמן הזקן, שגידל דְבוֹרים, ודַבּוּרִים אכלו את הדבורים שלו: "הוא שילם לנו 10 גרושים על כל דַבּוּר שתפסנו. אנחנו צדנו אותם בנחל עם מקל וקופסה. לפעמים הם התרסקו מהמכה שלנו והיינו מחברים אותם כדי שפישמן יראה שזה באמת דבור מת". 

*** 

בשל סדר היום העמוס והקשה שכלל לימודים ועבודה, בלטה השבת בחגיגיותה ובשלוותה. "בימי שישי, לפני כניסת השבת", נזכר יעקב עבאדי, "התרחצנו יפה בגיגית מלאה מים שחוממו קודם לכן בפרימוס. התלבשנו יפה ויצאנו לשחק בחוץ, ותוך דקות התלכלכנו. בשבת היינו עולים על העגלה הרתומה לסוס ויורדים למטה לבקר את משפחת קיסר". 

*** 

את חג הפורים נהגו לחגוג כולם יחד. מבוגרים כילדים התחפשו ואף השקיעו מחשבה ויצירתיות בתחפושות שהוכנו כמובן בבית. ביום העצמאות הוקמו דוכנים עם נקניקיות ודברי מאכל אחרים, והתקיימו תחרויות היתוליות ומופעי שירה וריקודים. 

בחג השבועות קושטו עגלות וסוסים. מספרת יפה גוב-ארי: "היתה לנו עז שקישטנו אותה לתהלוכה ואני זוכרת שבנינו טנא מחוטי ברזל ומילאנו אותו בירק, וכל שנה שיכללנו את הטנא הזה. אותנו, הילדים, קישטה אמא בזרים שהכינה וקשרה לנו סדינים לבנים, כמו טוגות". 

*** 

בתקופת הקיץ היה בילוי קבוע בשבת: נסיעה לחוף הים באשקלון. מספרת שמחה מדיוני: "היתה משאית של הכפר שנהג בה משה אוזן. במשך השבוע היתה עסוקה בהובלות, ובשבת שמו בה ספסלים. יצאנו לים בשמונה בבוקר, הורים וילדים". 

החברים היו עולים למשאית עמוסים בציוד - סלים מלאים בסנדוויצ'ים ואבטיח חתוך, ומקלות וחבלים כדי לאלתר אוהל. שעה קלה לאחר שהגיעו לחוף הים, אפשר היה לראות מרחוק את שורת אוהלי טל שחר. אף כי הנסיעה לים היתה מנהג של קבע, היו הילדים נרגשים בכל פעם מחדש, ובהתקרבם אל החוף היו נשמעות במשאית קריאותיהם הנלהבות "הנה הים! הנה הים!" הם ידעו כי מעתה מצפות להן שעות של עונג ושעשועים בין גלי הים ובחול הצהבהב הנקי. בשעות אחר הצהריים היו עושים את דרכם בחזרה לטל שחר. עייפים ורגועים היו הילדים מתפזרים בבתים, ובערב, כשהיו נפגשים, היו פני כולם צרובי שמש ואדמוניים. 

החוויות המשותפות בטל שחר הולידו זוגות נשואים מבני המקום. 



בריכת השחייה 


בריכת השחייה הוקמה בשנת 1973. שמשון הלוי מספר שכמה חברים מהמושב היו בסדר פסח ב', שהמועצה האזורית ארגנה כצ'ופר למקורבים למיניהם מקרב אנשי המועצה. באותו אירוע ביימו את גניבת האפיקומן והבקשה המתלווה למציאתו. הוחלט ששלמה כהן ז"ל, בן של מייסדים, יגנוב את האפיקומן ויבקש בריכת שחייה למושב. וכך זה התחיל. לאחר כמה חודשים החלה בניית הבריכה. 

הברכה הופעלה לשביעות רצונם של החברים, וסביבה התקיימה פעילות תוססת ומגוונת. הגיעו אנשים מכל האזור, בחופשות הקיץ הופעלו שם קייטנות, נערכו שחיות ליליות, חתונות ועוד. את סרטי הקולנוע שהוקרנו בבריכה הזמינו בוועד הפועל של ההסתדרות והם נשלחו אל המושב באוטובוס. 

באחד החגים יזם מפעיל הבריכה, שמשון הלוי, שתילת דשא סביב הבריכה. החברים והילדים התבקשו להביא חבילות דשא מגינותיהם. הם נענו לבקשה ויחד שתלו דשא במדרונות שסביב לבריכה. 

מספר שמשון "בכל יום שישי נערכה קבלת שבת ליד הבריכה. ערכנו שולחנות, הדלקנו נרות, בישלנו תירס על פרימוס והיתה שירה בציבור. החתונה ראשונה שהתקיימה בבריכה היתה של לבנה בז'ה. בנינו רפסודה שעליה עמדו החתן והכלה. קירבנו את הרפסודה לשפת הבריכה וכאשר הרב שרעבי עמד לעלות עליה, משכנו את הרפסודה והרב נפל למים". 

בקיץ 75', אחרי שבני הנוער למדו שחייה, יצאה משלחת גדולה מהמושב לצליחת הכנרת. הקבוצה כללה ילדים בגיל שש עד חמש-עשרה. 



אירוע היובל 


בשנת 1998 התקיים בטל שחר אירוע חגיגי לציון יובל לייסוד המושב. 

האירוע נחוג על טהרת העבודה העצמית של חברי המושב, שהפיקו והעלו מופע שגולל את סיפור הקמת המושב. 

באורחים הרבים שהוזמנו והגיעו היו גם מייסדי המושב שעזבו. המפגש עימם היה מרגש והם העלו זיכרונות מהימים הראשונים של המושב. 

בנוסף למופע נערכה תערוכה מרשימה שכללה תמונות ארכיון, פינת זיכרון, דגם מיניאטורי של המושב ותצוגת כלים חקלאיים ישנים. גולת הכותרת היתה שני שטיחי משפחות ענקיים: כל משפחה הכינה ריבוע לפי טעמה וסגנונה (ברקמה, בציור וכדומה, וכל הריבועים חוברו יחדיו לשטיח משפחות ססגוני. 

Comments