ה'- ביורוקרטיה ושיווק

בשנים הראשונות לקיומו של המושב התעוררו קשיים חוזרים ונשנים בגיבוש דפוסי שיתוף הפעולה בין ועד המושב למוסדות המיישבים והתומכים - הסוכנות היהודית, קק"ל, המרכז החקלאי, תנועת המושבים וארגונים שונים. למן ההתחלה סיפקה המחלקה להתיישבות טרקטורים, כלי עבודה, צינורות השקיה וזרעים. כן הציעה קורסים שנועדו להכשיר את החברים בתחומים הנדרשים לאחזקת המשקים. 

הפעולה הריכוזית והנרחבת של המחלקה להתיישבות והצרכים היומיומיים התכופים והמיידיים, במציאות שבה צריך היה לברוא כמעט הכול מבראשית גרמו פה ושם לתקלות שעוררו תרעומת בקרב המתיישבים. אלה לא היו מודעים לעובדה, שגם המחלקה להתיישבות היתה בתקופה של חיפושי דרך: התאמת ענפי חקלאות לאזורים השונים, חיפוש מתמיד אחר מקורות מים וקביעת שיטות ואמצעי שיווק מתאימים. 

פרט למדריך החקלאי הקבוע שהוצב במקום, נשלח גם מדריך חברתי, ומפעם לפעם הגיעו למושב בעלי מקצוע שהתבקשו להדריך ולהנחות את המתיישבים באשר לאמצעים ושיטות העשויים לשפר את אחזקת המשקים ואת תנובתם. המדריכים היו אמורים לאתר את האנשים המתאימים ביותר מבין חברי המושב, ולהעביר להם בהדרגה את הטיפול בענייני המושב. 

בשל ליקויים ארגוניים רבים שנתגלו במושבי העולים, ובכללם בטל שחר, הוקם מנגנון פיקוח ובקרה בשם "ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ", אשר פעולותיו מומנו על-ידי המחלקה להתיישבות. 

תוך כמה חודשים מונה מנהל חשבונות מקצועי אחד לכל שלושה-ארבעה מושבים, שגם הדריך והנחה את החברים במלאכה זאת. בתנועת המושבים הבינו כי ניהול חשבונות מקצועי ימנע חלק מהחיכוכים בין החברים ויאפשר למושבים להגיע לעצמאות גם בתחום הניהול הפיננסי. 

החובות שהלכו ונערמו מצד אחד, והעזיבה הבלתי פוסקת של חברים מן הצד האחר, גרמו מדי פעם לפניות חוזרות ונשנות לסוכנות היהודית, לתנועת המושבים, למרכז החקלאי ואף לקק"ל לקבלת תמיכה, הלוואות על חשבון ופטורים מדמי חכירה ומתשלום מסים. 



סיפור מ.ת.ח 


הסוכנות היהודית ותנועת מושבי העובדים פעלו במשנה מרץ כדי לסייע למושב בהכשרת החברים לפעילות פורייה ורווחית יותר במשקיהם. אחת מהפעולות היתה הקמת חברת מ.ת.ח (מלאכה, תעשייה, חקלאות). בנובמבר 1954 החלה מ.ת.ח את פעולתה בטל שחר, ושלחה למקום את המדריך החקלאי דוד שטרן. חברת מ.ת.ח קיבלה לטיפולה בעיקר את שטחי הפלחה, בחלקות ב' וג', שהיו חלקות משותפות לכל חברי המושב, והיו רחוקות מבתי המגורים. בין השאר הורתה מ.ת.ח למושב לשתול ירקות לעיבוד תעשייתי. החברה ניאותה לערוב גם לדמי החכירה לקרן הקיימת לישראל. 

המתח, ובמידה רבה אף העוינות, בין המתיישבים להנהלת מ.ת.ח הגיעו עד כדי משבר. במחצית השנייה של שנת 1956 הופסקה עבודת חברת מ.ת.ח באזור שמשון, שבכללו היה מושב טל שחר. בתחילת ינואר 1957 הועבר הטיפול בחבל ההר לידי חברה חדשה בשם גני שמשון. 



מי ישלם עבור הסעת האחות? 


כאמור, דפוסי הפעולה בין המושב לגופים השונים שמולם פעל עלו מפעם לפעם על שרטון, וגרמו לחובות גבוהים ולמורת רוח רבה בקרב החברים. ועד המושב ביקש לזכות במלוא הזכויות המגיעות לחברים, וטען כי מדובר בניצול של עולים חדשים שאינם יודעים את הזכויות המגיעות להם. 

כך למשל, דרש הוועד מקופת חולים להעביר אליו לאלתר את תקציב הוצאות הניקיון במרפאת קופת חולים ואת תקציב הסעת האחות שולמית חקלאי ממשמר דוד לטל שחר. ולא היתה זו סתם הסעה: לחבר יצחק פטורי מהמושב היתה עגלה עם סוסה, והוא הסיע בה את האחות שלוש פעמים בשבוע במשך שמונה חודשים. בשתי סוגיות אלה התנהל מאבק עקרוני בין הוועד ובין הקופה. 

כיוון שהנהלת הקופה לא נענתה, העביר ועד המושב את דרישתו למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, המחלקה פנתה ישירות לקופה ב-27 ביוני 1955, וביקשה אותה לשלם את חובה. קופת חולים נדרשה לשלם 336 לירות, אולם הנהלת הקופה במחוז רחובות הודיעה לוועד המושב כי בדעתה לרכוש אופניים עבור האחות. 



תעלומת אלף הדונם 


בתחילת שנות החמישים תוכנן טל שחר לגודל של מאה ועשרים משקים, ובהתאם לכך כלל היישוב שטחי חקלאות נרחבים שהשתרעו על פני כשבעת אלפים וחמש מאות דונם. מאוחר יותר חלק מהשטחים המשותפים של בעלי הנחלות עובדו על-ידי ארגון הקניות מבואות ירושלים, באמצעות אגודת הפלחה. 

ב-2 באפריל 1972 הודיעה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לוועד המושב, כי עליו לוותר על שלושת אלפים ושש מאות דונם משטחי היישוב. חלק מהשטחים עליהם ויתר טל שחר היו בכניסה ליישוב, לאורך כביש 3 מצומת נחשון עד תחנת הרכבת שורק; וחלק היו באזור מטע השקדים של צרעה. 

הובטח כי כנגד הוויתור על שטחים אלה, יקבל המושב אלף דונם באזור קדמה. עד איתור השטח הובטחה הכנסה מתנובת שטחים בסדר גודל של אלף דונם שעיבד ארגון הקניות בשפלה. 

בספטמבר 1981 הודיע צה"ל כי השטח החלופי שיועד לטל שחר משמש את חיל האוויר כשטח אימונים ודרש להפסיק את עיבוד האדמות באזור. לכן, הוחלט בסוכנות לתת לטל שחר כתחליף אלף דונם באזור אופקים, שעד היום לא ידוע מקומם. 

פניות חוזרות ונשנות של ועד המושב למשרד החקלאות בעניין זה העלו חרס. ב-1 באוגוסט 1999 פנה ועד המושב למנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית וביקש לפענח את "פרשת היעלמותם המסתורית של אלף דונם קרקע, אשר כפי שיפורט להלן הוקצו על-ידי הסוכנות היהודית באזור אופקים". 

התעלומה לא נפתרה עד עצם היום הזה. 



האקדח שֶיָרָה 


משיתוף הפעולה עם מ.ת.ח זוכרים חברי המושב בעיקר את דמותו של המדריך שטרן. "הוא היה נמרץ ובעל תושייה", סיפר משה עבאדי. "ביוזמתו עשינו פלחה ואכן הצלחנו והרווחנו. בין השאר גידלנו ירקות והוא שיווק. הזמנו אותו לישיבת ועד ואמרנו שאנו רוצים לקנות לו מתנה כאות הוקרה על מאמציו ועל עזרתו. שאלנו מה הוא רוצה. להפתעתנו הוא ביקש אקדח פרבלום. הוצאתי לו רשיון וקנינו לו את הפרבלום הצ'כי". 

אך ההרמוניה עם המדריך החרוץ לא נמשכה זמן רב, בהדרגה החלו עולים חשדות באשר להתנהלותו במושב. בין השאר התברר כי מכר לחברים תמורת כסף ציוד חקלאי שהמתיישבים אמורים היו לקבל ללא תשלום. 

מן המסמכים אנו למדים כי בדוחות שונים אכן מופיעה ביקורת על תשלומים שהועברו לשטרן. ב-8 ביולי 1956 כתב ועד המושב להנהלת מ.ת.ח בתל-אביב כי "לרגל עובדות שנתגלו לאחרונה, הגיעה מועצת הכפר למסקנה שהדברים שהיו בטיפולו של הח' שטרן מעוררים חשדות", וכי החקירה אימתה חלק מהחשדות. לכן הוחלט להפסיק את עבודתו של שטרן במושב עד גמר הבירורים. הוגשה תלונה במשטרה ובעקבותיה הוגשה תביעה לבית המשפט. 

על פי האגדה המתהלכת במושב, לפני המשפט הכיר שטרן זמרת יוונייה שהבטיחה לקחת אותו ליוון. יום לפני המשפט היה אמור לפגוש אותה, אבל היא כנראה לא הגיעה לפגישה. שטרן לקח מונית לשפת הים, שם התאבד עם האקדח שקנו לו חברי טל שחר. 



פיתוי לרווח מיידי 


כמעט מן הימים הראשונים לקיומו של המושב הטרידה את החקלאים בעיית השיווק. זו הלכה והעמיקה ככל שגדלה הפעילות החקלאית. 

ב-25 ביולי 1950 התקיימה פגישה בין נציגי מושבי העולים לנציגי תנובה ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. נציגי המדריכים החקלאיים במושבים תבעו מתנובה יחס מועדף, על-מנת לעודד את המתיישבים החדשים להמשיך ולעסוק בחקלאות. הם ציינו כי רוב חברי טל שחר לא ידעו כלל כיצד פועלת תנובה ועל-פי אילו קריטריונים הם מקבלים את התמורה עבור התוצרת. הם חשו שהאינטרסים שלהם לא מיוצגים באורח צודק ביחס לאחרים. התמורה שקיבלו עבור תוצרתם נראתה להם זעומה, וחמור מכך - הם חשו מנוצלים. הם לא הסכימו להשלים עם ההוצאות שגבתה החברה עבור השיווק. הם דרשו להקטין את אחוז הפחת שנקבע על-ידי תנובה ולהפחית את הקומיסיון, העמלה ששולמה לחברה. בד בבד החלו כמה מהחברים לשווק את תוצרתם באופן עצמאי. סיפר ישראל קיסר: 

"הצרכים היו רבים. העבודה היתה קשה, והתמורה היתה די מוגבלת. לעתים רבות לא קיבלנו כל תמורה. לכן מפעם לפעם לקחנו מלפפונים ועגבניות ומכרנו אותם לאחד הסוחרים בשוק מחנה יהודה בירושלים. שם קיבלנו תמורה מיידית די נאה. כך מכרנו גם בוטנים, ועוד גידולים שונים. את ה'בררה', הסחורה הפחות טובה, שיווקנו דרך אגודת הקניות". לדברי ישראל, כל מה ששיווקו באופן פרטי סייע להם להמשיך ולהתקיים. 

תנובה נקטה צעדים שונים נגד המושב שלא הקפיד לשווק דרכה, שכללו בין השאר גם הפסקת שיווק של תוצרת אחרת דרכה. אך הפעילות בשוק השחור היתה מפתה מאוד. התשלום היה מיידי והרווח גדול יותר. על כן מכרו חלק מהחברים מתוצרתם לסוחרים בשוקי רמלה, רחובות וירושלים או לתושבי הסביבה. 

חוסר הדרכה נאותה בתחום הרעיוני, החברתי והמשקי השפיע על כל דפוסי התנהלותו של המושב. עקרון השיתוף, שהיה נר לרגליו של גרעין איתנים, כבר לא התקבל כמובן מאליו על-ידי החברים החדשים בשנת 1952. רובם היו עולים חדשים, אשר לא התחנכו לאורו, לא הכירוהו ולא האמינו בו כלל ועיקר. 

רעיון השיווק המאורגן, שהוא אחד העקרונות החשובים ביותר של השיתוף במושב, טרם הוטמע בתפישת עולמם של החברים. רבים ראו בו כלי לניצולם לטובת בעלי שררה החיים כביכול על חשבונם. עיקר התוצרת שווק אז על-ידי תנובה. שמעון חלילי ביטא את תחושת האכזבה וחוסר האמון כלפי המוסדות. לדבריו, הסוכנות ותנובה הבטיחו מחיר מסוים עבור התוצרת, אך כאשר ביקש מקדמה, אמרו לו שעליו לשלם עבור ההובלה. "נתנו לנו לעבוד לשווא", אמר חלילי. 

פרט לבעיית השיווק, היתה כמובן גם בעיית המחירים, שבמקרים רבים נקבעו על-ידי הממשלה. חברי המושב לא תמיד ידעו מי הגורם האחראי לכך שקיבלו תמורה כה זעומה עבור תוצרתם. את טענותיהם הפנו בדרך כלל למדריך החקלאי, שעימו היו מצויים בקשר יומיומי. בעיית המחירים באה לידי ביטוי בשלושת הענפים שהיו ענפי הקיום של החברים במושב טל שחר - הרפת, הלול והירקות. 

באוקטובר 1958 פורטה הצעה להקמת "אגודה שיתופית לאספקה ושיווק תוצרת חקלאית למושבי אזור גיזו". בהצעה נאמר כי האגודה אמורה לעזור לחברי המושבים להתגבר על הקשיים, להוזיל את הוצאות הייצור ולשפר את איכות התוצרת, אשר תשפיע על כדאיות הענפים. עוד הוזכרה בהצעה הקמת "מכון לתערובת אשר ידאג לאספקה ליישובים תעוז, תרום, צלפון, טל שחר ובקוע". הודגשה גם חשיבות ההדרכה. אך הנושא החשוב יותר היה ההבטחה לארגן את השיווק ולשחרר את המתיישבים מהדאגה לנושא. 

מכון התערובת ששירת את היישובים נמצא בתל-אביב. רק בשנת 1984 נפתח מכון תדמיר באזור התעשייה הרטוב. 



ארגון הקניות מבואות ירושלים 


בדיווח על ביקורו בטל שחר ציין שמואל דיין, פעיל תנועת המושבים, את היחסים המעורערים בין המושב למחלקה להתיישבות ולתנועת המושבים, אשר לדבריו, נבעו בעיקרם מ"השיווק הבלתי מאורגן". 

לנוכח בחירת ועד מושב חדש, התחייב הוועד לפעול נמרצות לשיפור מערכת יחסים, וקיבל על עצמו לארגן את השיווק "באמצעות תנובה, מתוך הכרה בעיקרון החברותי והמעשי כאחד". דיין הדגיש באוזני חברי הוועד את העיקרון ש"הכפר לא יתקיים כמושב עובדים, אם לא ירכז את הכנסות החברים כדי יכולת עמידה בקיום המוסדות, תשלום עבור מים, קופת חולים, הנהלת הכפר וכדומה". חברי הוועד שבו והבטיחו לפעול במשנה מרץ להשתלבות מלאה בתנועת המושבים על-פי עקרונות אלה ולשפר היחסים עם הסוכנות היהודית. 

הצעד המכריע והחשוב ביותר בשיפור היחסים בין המושבים למוסדות בא לידי ביטוי מעשי עם הקמת ארגון הקניות מבואות ירושלים, שכלל 31 מושבים. הפעולה הראשונה של הארגון היתה העברת הצרכנייה בכל מושב לרשות ועד הכפר. פרט לצרכניות, הוקמו מפעלים חדשים בהם קואופרטיב הובלה. ארגון הקניות סייע ברכישת המכוניות שהיו ברשות היישובים החברים בארגון. הקואופרטיב שירת את כל מושבי הפרוזדור בהובלת אספקה למשק ותוצרת חקלאית לשיווק. 

בסוף שנת 1963 כלל ארגון הקניות מבואות ירושלים 34 מושבים, בהם טל שחר. 



נפרדים ממבואות ירושלים 

שיתוף הפעולה עם ארגון הקניות מבואות ירושלים ידע עליות ומורדות. באלבום, שהוכן לקראת 1998, שנת היובל למושב, תואר התהליך: 

"עד 1989 פעל המושב כאגודה שיתופית אשר כללה ערבות הדדית ובמסגרת זאת פעלו בשיתוף עם ארגוני הקניות. עם תחילת קריסתם של ארגוני הקניות הוחלט על יציאה ממסגרת ארגון הקניות ועבודה ישירה עם המוסדות הרלבנטיים. בשלב ב' של התוכנית השתנה תקנון המושב ובוטלה הערבות ההדדית. המושב הפסיק להיות גורם מממן והחברים התארגנו באגודות לפי אינטרס משותף. במסגרת זאת הוקמו שתי אגודות: אגודת המגדלים גידולי שדה, ואגודת מגדלי הפטם. ההשתתפות של האגודות הינה וולונטרית על-פי שיקול דעתו של החבר". 

טל שחר ניתק אפוא את עצמו מארגון הקניות. אולם לא מהחובות שהיו לו עד אז. 



הסדרי החובות 


בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הושפעה כלכלת המדינה כולה מן האינפלציה המתמשכת. היישובים החקלאים נפגעו מאוד מן המשבר הכלכלי ועקב כך נקבע הסדר חובות ליישובים במצוקה. 

עד לביצוע הסדר חובות המושבים, עובדו כל קרקעות המושב (פרט למטעי הזיתים) על-ידי אגודת הפלחה האזורית. לאחר מכן עבר העיבוד לידי האגודה באמצעות חברה לגידולי שדה שהוקמה במיוחד לשם כך. 

לאחר הסדר החובות קיבל הניהול הכספי של האגודה משנה חשיבות, לאור ההתנתקות מארגון הקניות. למעשה, המושב החל להתנהל כיחידה כלכלית עצמאית. לאחר שנים שבהן נוצרו גירעונות כספיים באגודה, נקבעו נהלים להבטחת תקינות הניהול הכספי ואופן בחירת המזכיר והגזבר באישור גורם חיצוני מקצועי מוכר (כמו ברית פיקוח). 

במסגרת הסדר החובות שילמו בעלי המשקים חלק יחסי מהגירעונות שצבר ארגון הקניות. החוב הכללי חולק בין חברי האגודה, וחובותיהם האישיים של החברים נכללו בהסדר חובות פרטני, כאשר כל משפחה מסדירה את חובותיה מול מנהלת ההסדר. 

תהליך מימוש ההסדר באגודה לווה במתחים ובחילוקי דעות בתוך המושב, בשל חברים שסברו שלא מוצדק להטיל עליהם את חובות ארגוני הקניות, וגם בגלל הקושי בקבלת ההתחייבות הכספית הגדולה. מאז שנת 1990 מנוהלת הפעילות הכלכלית בצורה מופרטת, והיא מניבה רווחים לחברים.
Comments