ד'- מגִנִים על היישוב

אימת המסתננים 


כאמור, אחד המניעים העיקריים להקמת טל שחר, היה השיקול הביטחוני. כבר בנובמבר 1950 קבע קצין הגנה מרחבית של פיקוד מרכז, רס"ן יצחק שמרלינג, כי פריסת הבניינים בטל שחר ובמושבים הסמוכים על פני שטח גדול, מקשה על המתיישבים לשמור על היישוב בפני מסתננים. 

ואכן, מעשי ביזה ושוד הפכו חלק משגרת לילותיהם של המתיישבים, מה שהגביר את קצב נטישת המקום. לדברי שרה פילוסוף בשנת 1951היתה תקופה שבה התגוררו במושב רק שמונה משפחות. 

ישראל קיסר סיפר: "הערבים מחברון, מבית סאחור ומבית לחם היו מגיעים למושב, וגונבים מכל מה שנקרה על דרכם: מבהמות ועד כביסה שנתלתה לייבוש. כל האזור, מחברון עד טל שחר, היה פרוץ". קיסר זוכר מקרה שבו השומר שיתף פעולה עם הערבים תמורת בצע כסף. לדבריו, אותו שומר הוריד את הנוקרים מכל הרובים של השומרים. אלה לא ידעו על כך, עד ליום שבו חדרו ערבים למושב. כשניסו לירות, נוכחו לדעת, שהרובים לא יורים. באירוע אחר, שהיה לדבריו טראומתי יותר, חטפו המסתננים לשומר המושבה את הרובה שלו. "בעקבות אותו אירוע עזבו כל העיראקים את המושב, ונשארה רק השורה של התורכים". 

אחיו יחיאל זוכר שלילה גשום אחד התעורר למשמע רקיעות רגליים. כשיצא החוצה גילה שהפרד שלו ושל ישראל נעלם. הוא וישראל ניסו לדלוק אחר הפרד כשהם לבושים בפיג'מות. בריצתם שקעו רגליהם בבוץ. הם השאירו את הנעליים והמשיכו לרוץ יחפים. בכניסה למושב הבחינו בדמויות אנשים הרוכבים על פרד. ישראל ירה באוויר. מהבהלה העיף הפרד את רוכביו ודהר חזרה לרפת. הגנבים ברחו. 

עוד מספר יחיאל כי בתקופת המסתננים כל רשרוש בחוץ גרר אחריו מרדפים ויריות ואף השלכת רימונים. כל לילה היו עושים המתיישבים אמבושים, וממתינים למסתננים. חבילות החציר שימשו עמדות לשומרים. 

עם רדת החשכה נהגו החברים להסתגר בבתיהם ולהימנע מפעילות. כך למשל, ב-8 בפברואר 1951 כאשר הודיע מרכז מפלגת העבודה למושב על מועד הרצאתו המתוכננת של אחד מחברי הכנסת, ביקש ניסן קורי "להחליף את שעת ההרצאה, היות שמסיבות ביטחון אנשינו אינם יוצאים בשעות מאוחרות". ואכן, ההרצאה הוקדמה לשעות אחר הצהריים. 

גם קמר פטורי זוכרת את הפחד מהמסתננים, בעיקר בלילות. "היינו חוסמים את החלונות בקרשים כדי שלא יראו את האור ויחשבו שזה בית נטוש. אם לא גרים בבית, אז גם אין מה לגנוב". ומלכה יוספיאן מוסיפה כי בעלה חביב החזיק קלשון ליד המיטה, כדי להגן מפני מסתננים. 

לנוכח החמרת המצב הביטחוני וגם לנוכח הצורך במתן סיוע בהדרכה חקלאית פנה אלוף משנה יצחק רבין, ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, ללוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ב-19 באפריל 1951 וכתב לו: "בהתאם לפנייתך בנידון החליט המטה הכללי להציב מספר חיילים המשרתים בצה"ל לתפקידי הדרכה חקלאית וצבאית ביישובי עולים חדשים באזורי הספר של המדינה, על-מנת להחיש את תהליך גיבושה של מערכת ההגנה המרחבית ולשיפור מצב הביטחון השוטף". 

בהבינם שהפריסה הנרחבת מדי של המשקים היא בעוכרי המתיישבים, החליטו המוסדות המיישבים בשנת 1952 לצופף יותר את הבתים, ולהקטין את הנחלות. הם הוסיפו אפוא עוד בית אחד בין כל שני בתים, ואת שטח הנחלה של כל מתיישב הקטינו לחמישים דונם. ואכן, תחושת הביטחון של המתיישבים השתפרה במידת מה. 



מארב לילי 


עם זאת, הביטחון עדיין היווה בעיה מרכזית בחיי הכפר. כאמור, היו שלא עמדו בפחד המתמיד ועזבו, והיו שגילו נחישות להישאר גם נוכח הסכנות. כך למשל אריה חורש: "אמרתי לעצמי - שרדתי את השואה, עברתי את מלחמת השחרור, שניים מחברי נהרגו לידי. פה יהיה הבית שלנו!" 

משה עבאדי הביע עניין לתרום לבטחון היישוב. על פעילותו למיגור תופעת המסתננים סיפר: "בישיבה הראשונה של ועדת הביטחון אמרתי למא"ז שבבדיקת שמירה אני לא מוצא שומרים. התברר ששומרים היו יוצאים לשמירה עם רובה וגומרים את הכדורים ביריות מהפחד. עד תשע כבר לא היו כדורים, אז היו הולכים הביתה. המושב היה כמעט משותק מפחד המסתננים. אחרי חדירות הייתי הולך עם הגשש אחר העקבות, ואלה הובילו תמיד לאזור בית גוברין. התחלתי לארגן חבר'ה צעירים ויצאנו למארבים. אחרי שתרגלנו מארב בבית גוברין, חיכינו שיגנבו בעלי חיים. ואכן באחת השבתות באו ולקחו אצל אברהם כהן ז"ל פרד גדול. לפנות בוקר בא אלי וסיפר לי שגנבו לו פרד. הערנו את צ'יקורל. אמרתי לו 'בוא נעשה את התרגיל שתכננו'. בדיוק באותה שבת יהודית אשתי עמדה ללדת. התאריך היה 10 בנובמבר 1952, ארגנתי את הכיתה שהכנתי מראש ונסענו לבית גוברין. חילקתי את הכוח לשניים. בקבוצה אחת - משה צ'יקורל, סגנו בנישו, משה אוזן ושלמה חזן. והקבוצה השנייה - ניסן קורי ומנשה בג'ה והנהג נשארו לתאם עם המשטרה. 

"השארתי שלושה אנשים בכביש אחרי הגבעה. אמרתי להם 'אם יבואו, תאיימו עליהם בנשק ותתפסו אותם'. אני וצ'יקורל רצנו לוואדי. שמענו יריות וראינו את הערבים הולכים בלי הפרד. הגיעה המשטרה עם הגשש. התחלנו לחפש עקבות. הגשש אמר 'זה אותם השלושה - אחד גבוה וגדול, אחד עיוור בעין אחת, לפי צעד מהוסס, ואחד ילד או בחור מאוד קטן'. אחרי כמה קילומטרים ראינו את כל העקבות יחד. הלכנו כארבע שעות בהרים. הגענו למערה. הגשש אמר הם פה בפנים. שאלתי איך אתה יודע? ענה: לפי השיח שנדחף פנימה וגם לפי זה שהעקבות עצרו. 

בדקתי סביב וראיתי שאין יציאה אחרת מהמערה. נכנסנו פנימה. לא מצאנו איש. הגשש התעקש. בינתיים הגיע למקום סיור של חיל הספר, מה שהיום נקרא משמר הגבול. הם ראו במקום תנועה חשודה ובאו לבדוק. מכיוון שראו שוטרים לא ירו. אחד מהם, שאל מה העניין וסיפרנו לו. הוא נכנס למערה וצעק בערבית 'יש פה משטרה, תצאו'. לא היתה תגובה. הוא ביקש שנביא קש. אחר כך צעק 'אני מדליק את הקש ותיחנקו מהעשן'. הוא הדליק את הקש והם יצאו ונתפסו. היו אלה בדיוק השלושה שתיאר הגשש. מאז, במשך ארבע-חמש שנים כמעט לא היו מסתננים". 



משחקי מלחמה 


אירוע אחר שקשור בענייני ביטחון היה התמרון האזורי שביצע צה"ל בשנת 1953. בתמרון תרגלו קרב בין כוח של צה"ל לאנשי היישובים ובהם טל שחר, שייצגו לצורך התרגול את האויב. 

משה עבאדי היה אז מפקד המושב. לדבריו אנשי טל שחר שהשתתפו בתמרון חפרו תעלות קשר שבעזרתן ניהלו את הקרב המדומה. "בערב הודיעו לנו שבקוע, צלפון וכפר אוריה נכנעו ואנחנו נשארנו אחרונים וצה"ל תוקף אותנו", סיפר עבאדי, "חילקתי את החבר'ה לעמדות שמירה עם מקלות וצינורות. כשעלו והתקיפו, זרקנו אבנים וצעקנו 'אש!'". בסופו של דבר קבע השופט כי על טל שחר להיכנע לכוחות צה"ל, אבל לאחר שבוע בא הנשיא יצחק בן צבי כדי להכיר את היישוב היחידי שהחזיק מעמד זמן כה רב. עבאדי מספר כי אחד הבחורים אמר "מה הזקן הזה מבין בנשק?" הנשיא שמע זאת, לקח רובה, נשכב בעמדה וירה מקבץ. לחבר שהיה המום מהדיוק, אמר הנשיא "במלחמת השחרור הייתי צלף בירושלים". 



ימי מבצע קדש 


חלפו שלוש שנים של שקט יחסי בטל שחר. ב-29 באוקטובר 1956, לאחר תקופה ממושכת של פעילות פדאיונים שהסתננו ממצרים, פרצה מלחמה בגבול הדרומי של ישראל. המדינה שאך לפני שמונה שנים היתה שרויה במלחמת קיום, שלחה שוב את חייליה לחזית. גם העורף נכנס לכוננות. 

הצעירים בכל המדינה גויסו לצבא. בטל שחר הוחלט לרכז מדי לילה כל התושבים בבית-הספר, שהיה שני צריפים מוקפים בגדר. בערב העמיסו שמיכות ומזרנים על העגלות ונדדו לבית-הספר לעשות שם את הלילה. בכל כיתה ישנו חמש-שש משפחות. 

תושבים אחרים, שגרו באזור הנמוך של המושב, עברו בלילות למעלה המושב, שכן הבתים למעלה היו בטוחים יותר. מעשה זה תרם תרומה משמעותית לגיבוש החברים. בתוקף הנסיבות נוצרו קשרים הדוקים בין משפחות שקודם לכן הכירו זו את זו. "אנחנו גרנו אצל משפחת פולק", זוכרת שמחה מדיוני. "לפני כן לא היו לנו איתם שום יחסים, אבל הם קיבלו אותנו מאוד מאוד יפה". 

בעמדות סביב היישוב חפרו תעלות קשר ועמדות בגובה מטר. הוצבה שמירה הדוקה. כדי למנוע מצב שהציוד החקלאי יקבל פגיעה ישירה פוזרו הטרקטורים והקומביינים ברחבי המושב. בין השאר הוצב קומביין מול בית משפחת פטורי. 

המלחמה הסתיימה לאחרי שבוע, מבלי שחרגה אל העורף. תעבורנה 11 שנים עד המלחמה הבאה. 



מלחמת יום הכיפורים 


מ-6 באוקטובר 1973, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד 27 במרץ 1974, שהתה יחידה של צה"ל בטל שחר. החיילים התמקמו במתקן בית הנוער במושב. 

במלחמה נהרגו שניים מתושבי מהמושב: שלמה כהן, ודודי חורש. 



שלמה כהן 


מספרת שרה רז אלמנתו של שלמה כהן ז"ל: "נישאנו בשנת 1968. בשנותינו יחד הוא הספיק להיות מזכיר המושב, ובעיתון 'הארץ' של אותם ימים כתבו עליו שהיה המזכיר הצעיר ביותר בארץ. 

"הוא יצא למלחמה ביומה הראשון, ביום הכיפורים, ונהרג דווקא עם כניסת הפסקת האש לתוקף, אחרי שלושה שבועות של לחימה. זה קרה כשאני כבר הייתי רגועה, בעקבות המכתבים המרגיעים ששלח לי מהחזית. 

"כששלמה נהרג הבנות היו בנות חמש ושלוש. הוריי רצו שאעזוב את המושב ואבוא לגור לידם, כדי שיוכלו לעזור לי, אבל אני התעקשתי להישאר כאן. החברים נתנו לי את התחושה שאני שייכת, שאני חלק מהם". 

באותם ימים הטלפון הפרטי הראשון והיחיד במושב היה בבית קושמרו. סיפרה נילי קושמרו: "כל ההודעות לבני טל שחר הגיעו אלינו, ואנחנו הלכנו לכל אחד להודיע. ידענו ראשונים מי נפצע, מי חלילה, נהרג, מי נולד וכדומה. כך קרה שאני ידעתי הראשונה ששלמה כהן נהרג". 



דודי חורש 


דודי חורש ז"ל נולד בשנת 1954 בטל שחר והיה הבן הבכור במשפחתו. בסיימו כתלמיד מצטיין את בית-הספר היסודי ביישוב, בחר להמשיך את לימודיו בפנימייה צבאית. הוא אהב את חיי השדה ואת האימונים הצבאיים. בתקופת הפנימייה התגלה גם כספורטאי מצטיין. 

בנובמבר 1972 התגייס דודי לצה"ל והוצב בפלוגת חבלה מוצנחת. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, פחות משנה לאחר גיוסו, היה דודי בחופשה בבית. ברגע שנודע לו שפרצה מלחמה ארז את ציודו, נפרד מהמשפחה וחזר לצבא. הוא השתתף בכמה משימות חילוץ עד שחצה עם חבריו ליחידה את תעלת סואץ. ב-19 באוקטובר נפגע דודי בקרב קשה ונהרג במקום. 

להנצחת זכרו של דודי ארגנה משפחתו מירוץ שנתי, מירוץ האתגר, שהתקיים במשך תשע שנים ברציפות, אך נפסק בשל חוסר תקציב.
Comments