ב'-באים ועוזבים

בראשית שנות החמישים הציף את המדינה שזה עתה נולדה, גל עלייה המונית שתבעה פתרונות מיידיים. תנופת ההתיישבות באה לענות על צורכי השעה: החלת הריבונות על שטחי המדינה, יצירת מקומות תעסוקה, אספקת תוצרת חקלאית למדינה הצעירה והצורך הביטחוני בפריסת יישובים לאורך הגבולות. היישובים שהוקמו וטל שחר בתוכם באו לענות על צרכים אלו. 

לגרעין איתנים הצטרפו בשנים 1950 עד 1951 משפחות עולים וגם תושבים מהעיר שביקשו לחיות במושב. התחלופה ביישוב היתה גבוהה. אנשים באו והלכו. בודדים, זוגות ומשפחות, שלא עמדו בקשיי החיים במקום, עזבו. 

בשנת 1951 הצטרפו יום טוב רוזה ומשפחתו לטל שחר. הוא זוכר את ועדת הקבלה שעברה המשפחה. "ועדת חברה של טל שחר קיבלה אותנו פה אחד, תוך כמה דקות. באנו בלי כלום, בלי כסף. אני אישית קיבלתי 25 לירות כי היו לי שני ילדים. התחלנו לעבוד ואחרי שבועיים שלושה כבר ראו מהכביש את המשקים שלנו ירוקים". 

בתחילת שנת 1955 הסתמנה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של המושב, ותחלופת האוכלוסייה התגברה. עשרות משפחות עזבו. במיוחד פגע הדבר ביכולתו של המושב לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בסוגיית התשלומים עבור הוצאות החינוך. 

תחושת חוסר היציבות והתחלופה המתמדת של המתיישבים הטילו צל כבד על פעילות המושב באותה תקופה וכמובן על התוכניות לעתיד. המעבר לבניית מגורי קבע, המשקף כמעט יותר מכל התבססות ויציבות, נעשה תוך ספקנות גדולה ודאגה כבדה שקיננה במיוחד בקרב המייסדים. 

כל מתיישב קיבל מהסוכנות היהודית בית לגור בו, בעלי חיים ותשומות חקלאיות כמו זרעים, שתילים, ורשת מים להשקיית החלקות. בצרכנייה קנו מזון בסיסי ושילמו בבונים, שהיו, כך מסביר אלימלך ברקן, פתקים נקובים בערך כספי שהונפקו על-ידי המזכירות. זו הדפיסה את הבונים כנגד ההכנסות שקיבל המושב מגידולי הפלחה ומהתשלומים של תנובה עבור חלב, ירקות ופירות ששיווקו החברים.

 


שיטפונות בחורף, נחשים בקיץ 


כל יום הביא עימו קשיים משלו. לא היה כמעט מבחן שהמייסדים לא עברו: כוחות הטבע מן השמים ומן האדמה; המסתננים הערבים; דרישות הממסד; תחלופה מהירה ומייגעת של חברים, ומחסור תמידי במזון ובשאר אמצעי הקיום. 

מספר שמעון חלילי על קשיי השנים הראשונות: "כשבאנו, ראינו שאנשי המושב גרים באוהלים, אבל התרשמנו למראה פרה חולבת והחלטנו להצטרף למושב. בימים הראשונים שיבצו אותי בעבודה עם שתים-עשרה בנות, לנכש עשבים בחלקות הבצל. יום אחד הלכתי לסדרן עבודה ואמרתי לו שאינני רוצה לעבוד עם הבנות בגלל החינוך הדתי שלי. הוא שאל 'אתה רוצה לעבוד עם טורייה ומכוש?' אמרתי 'כן'. מאז עבדתי בעבודות שונות. במשך הזמן נעשיתי קבלן של צנרת המים. היה צריך לזפת. לחמם את הזפת, לשים בדלי ועם מברשת לזפת את הצינורות. בערב אחרי העבודה, לאה אוליסקר היתה מביאה נפט והיינו מנקים את הזפת, ולמחרת שוב אותה עבודה קשה. הכוח לעשות זאת יום יום נבע מהדבקות בציונות. הרבה מאוד משפחות עזבו, אבל מי שנשאר בטל שחר ראה את הפוטנציאל לעתיד טוב". 

לאה אוליסקר מספרת כי הימים הראשונים היו קשים מאוד. היא זוכרת את תחושת הבדידות ואת אי ידיעת השפה. "בדרך כלל עבדתי בבניין, ולפעמים ביקשו שאבשל או שארחץ כלים בחדר האוכל. עבדתי גם בחקלאות, בקטיף ירקות ובאיסוף חציר. כשעברנו לבתים נתנו לנו שטח חקלאי והתחלנו לעבוד באופן עצמאי. 

"ההתמודדות עם קשיי החיים היתה יומיומית. היה קר מאוד, כמה פעמים חליתי באנגינה. העבודה היתה קשה ומפרכת, היה קשה להשיג מצרכים בסיסיים לכלכלת בית, המסתננים הטילו את אימתם על המתיישבים, ועל כל אלה הוסיף גם הטבע קשיים וסכנות משלו. בחורף נאלצנו להתמודד עם גשמי זעף ושיטפונות, ובקיץ עם נחשים". 

לאה זוכרת שני מפגשים עם נחשים. במפגש הראשון אפילו לא ידעה מהו נחש ועד כמה הוא מסוכן. "זה היה כשהיינו עוד באוהלים. פתאום ראיתי משהו כמו צינור שחור. תפסתי אותו ביד והוצאתי אותו מהאוהל. הוא התפתל בידי עד שמת. רק כשראיתי את בהלת השכנים, הבנתי שזה משהו מסוכן. הפעם השנייה היתה כשגרתי בבית מספר 18. הוצאתי מזוודה מתחת למיטה, פתחתי אותה וכשראיתי נחש סגרתי מיד את המזוודה. הוצאתי אותה החוצה והתחלתי לדרוך עליה במרץ ובכוח. אליעזר פישמן השכן עבר במקום ושאל 'מה קרה לך?' אמרתי 'יש בפנים נחש ואני הורגת אותו'. הוא פתח את המזוודה וראינו שהנחש מת". 

לא רק עם נחשים למדה לאה להתמודד, אלא גם עם אויבים על שתיים: "אברהם ששון ז"ל היה אז איש הביטחון והוא לימד אותי לתפעל נשק. שמרתי בלילות ולמחרת קמתי לעבודה כרגיל. שמרנו בזוגות - אישה וגבר. שמרתי עד חודש חמישי-שישי להיריון. כשבעלי היה יוצא לשמירה, הייתי שמה אקדח מתחת לכרית. לפני שהלכנו לישון היינו קושרים את הפרות בשרשרת שלא יגנבו אותן". 

ישראל קיסר, שהצטרף לטל שחר בתחילת שנת 1951 עם אחיו יחיאל, זוכר כי בהגיעו למקום היתה במושב עזובה נוראה. בתים רבים ננטשו ורק משפחות בודדות נשארו ביישוב. "במקום שוטטו בהמות בחופשיות רבה, ומסתננים גנבו מכל הבא ליד". 

שנת 1950 היתה שנה קשה מאוד לחברים בטל שחר. לקראת ינואר החל לרדת שלג, ובתחילת פברואר כיסה את הארץ כולה, מדן ועד באר-שבע. הנזקים במושבי העולים בפרוזדור ירושלים, ובכללם גם במושב טל שחר, היו קשים ביותר. רוב המושבים נבנו ללא ניקוז מתאים, וכתוצאה מכך הוצפו הבתים ונגרמו נזקים ניכרים לכל הגידולים החקלאיים. מזג האוויר הקשה על זריעת החורף, פגע בהנחת רשת ההשקיה במושב, והסב נזק לתשתיות. 

בדו"ח הסיכום של מחלקת הקליטה של תנועת המושבים והארגונים נכתב, כי נזקי מזג האוויר בשנים 1950 עד 1951 נגרמו כתוצאה מתכנון לקוי. "עיקר האשמה בנו, הוותיקים שתכננו להם את הכפרים והם קיבלו את התכנון כהלכה למשה מסיני". 

עם תום הגשמים נשתלו בטל שחר ירקות כגידולי בעל. בלב החקלאים קיננה התקווה, שבחודשים מרץ-אפריל ירדו די גשמים והשדות יניבו יבול טוב. לצד הגידולים, נמשכה בניית לולים וכל משפחה קיבלה חמישים תרנגולות מטילות, וכן סופקו פרות לכל משק לצורך אספקה עצמית של חלב. כהשלמת הכנסה העסיקה קרן קיימת לישראל כמה מחברי המושב בסיקול אבנים, בדירוג מדרונות ובייעור. 



בעקבות קריאת בן-גוריון 


בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, כשאזרחיה עוד נפעמים מנס התקומה, אך טבעי היה להיענות לקריאת המנהיג בן-גוריון לצאת מהעיר אל הכפר ולקחת חלק במפעל ההתיישבותי. 

חדורי אידיאלים נענו לקריאה גם האחים משה וניסים עבאדי ובשנת 1952 באו לטל שחר. קריאתו של בן-גוריון תאמה גם את חלום הנעורים שלהם להיות חקלאים. האחים חיפשו מושב להיקלט בו. תוך כדי החיפושים, סיפרה להם יהודית, אשתו של משה, שאחת מחברותיה מורה בטל שחר, ושהיא מאוד ממליצה על המושב. השלושה הגיעו למקום, נשבו בקסם הנוף והחליטו להישאר. 

"שאלנו איפה אפשר למצוא בית", סיפר משה, "אברהם ששון הראה לנו את הבית שלידו. הבית עמד ריק והוא רצה שכנים. הבית היה מבנה בלוקים מסויד. המחיצות בין החדרים לא היו גמורות. כשחיממת חדר אחד החום ברח לחדר השני. הבאנו איתנו ארון מטבח תלוי. כשהשכנים ראו את הארון כעסו. הם אמרו 'עכשיו גם הנשים שלנו תרצינה ארונות כאלה'. אצלם היו רק ארגזי תנובה לאכסון. לא היו לנו מושג בחקלאות. 

"אברהם ששון אמר לי 'אתה עוזב בית ועבודה ברמת-גן ובא לכאן? פה יש מסתננים ובגלל זה אנשים בורחים. כדאי שתשמור על ביתך ברמת-גן, כי לא תחזיק פה מעמד". אבל דווקא המצב שהבריח תושבים רבים הוא שאתגר את משה. "הבאנו איתנו לוקס. כשהדלקנו אותו כל המושב בא. היו יושבים אצלנו בחוץ. יעקב שאול בא עם גיטרה". 

אחת הדמויות שמשה זוכר מהשנים הראשונות בטל שחר הוא משה סטמטי, החובש שתפקד כרופא. לדברי עבאדי, היה סטמטי מסור לעבודתו והגיש עזרה ללא מגבלות זמן. "לאחר חליבה היה רץ להגיש עזרה וגם נתן זריקות. המרפאה שכנה בבית קטן שבו שוכנת היום הנהלת חשבונות, רופא מחולדה בא פעם בשבוע. לפעמים נסעו להביאו בעגלה ופרדה". 

ניסים התקבל כחבר במושב כעבור שנתיים, לאחר שנשא לאישה את אילנה. הוא זוכר היטב את הבית שקיבלו בוואדי. היה זה בית של אחד המתיישבים הראשונים שנטש את המקום. ניסים ומשה הקימו קומונה משפחתית. כל אחד עבד כפי יכולתו, וקיבל לפי צרכיו. הם התחילו לגדל מלפפונים ועגבניות, והיו משווקים את התוצרת לתנובה. באחד החורפים עלה הוואדי על גדותיו, המים שטפו את הגידולים וחדרו לבית. הוא ואחיו גידלו גם אווזים. 

מנחם ומזל הלוי, שנענו אף הם לקריאת בן-גוריון לעבור מהעיר אל הכפר, הגיעו לטל שחר באוגוסט 1952. בנם שמשון הלוי מספר: "הגענו ביום קיץ חם בשלוש משאיות. משאית אחת עם תכולת הבית, משאית שנייה עם בעלי החיים: סוס ועגלה, שלוש עזים, תרנגולות וברווזים, ומשאית שלישית עם אבטיחים ומזון לבעלי החיים. קיבלנו בית של שני חדרים וחצי, רצפת בטון, ללא מרצפות והתקרה היתה מקרטון. חשמל לא היה, קיבלנו פנס רוח. מים לא היו בתוך הבית, רק בחוץ. את בעלי החיים שיכנו במבנה ללא גג וללא דלת, סגרנו בלוחות עץ עם שרשרת. את רגלי הפרות נעלנו בשרשראות ומנעולים שהיו מעוגנים לבטון, כדי שלא יגנבו אותן". 

כשנה לאחר מכן, ב-1953 החליטו בכפר להוציא את הפרות למרעה כדי לחסוך בקניית מזון. שמשון הלוי בן השש-עשרה קיבל על עצמו להיות רועה הבקר של המושב. "לעתים נלווה אליי עוד אדם. חמוש ברובה צ'כי או סטן יצאתי עם שלוש מאות הפרות של כל חברי המושב. הרומנים תלו על הפרות שלהם סרטים אדומים נגד עין הרע. כל יום הייתי מוריד ולמחרת היה סרט חדש. עד למסילת הברזל ליוו את העדר כמה חברים. עם ערב חזר העדר לכפר וכל פרה ידעה את דרכה לרפת שלה". 



המגע האישי של אשכול 


בשנת 1952 נאחזו במקום חברים חדשים, ואף החלו להשמיע את קולם בסוגיות ניהול המושב. על רקע זה התעוררו מפעם לפעם חילוקי דעות ומתחים חברתיים בין החדשים ובין חברי גרעין איתנים הוותיקים שהקימו את המושב. 

השינויים הדמוגרפיים התכופים, מגוון התרבויות, והיעדר הדרכה מספקת גרמו לכך שלא כל התושבים היו אמונים על הערכים והנורמות הנהוגים במושב עובדים. בליל השפות שנשמע יומיום במושב והצורך בתרגומים רבים, הקשה מאוד על פעולות ההדרכה ועל ביסוסה של תקשורת טובה בין התושבים, ותקשורת עם נציגי המוסדות המיישבים. 

למרות זאת הלכו והתבססו במושב היסודות הראשונים של חברת עבודה, שבאו לידי ביטוי בעיקרים הבאים: עזרה הדדית בזמן מחלה, חלוקת ימי עבודה לפי צורכי המשפחה, מסים לפי גודל השכר, קנייה בצרכנייה, מכירה באמצעות תנובה, אחריות הדדית במקרה של אסון במשק או במשפחה, ריכוז ההכנסה של החברים מעבודה, השוואת שכר העבודה ועוד. 

למרות הרצון העז של המחלקה להתיישבות, שלא להוציא מהמושבים חברים כלשהם, הרי גם בטל שחר, נאלצו בלית ברירה להוציא חברים, שהיה ברור כי "אין תקווה שיתאימו את עצמם לנוהג החיים החדש. אנשים שמטבעם מחרחרי ריב ומדנים ואינם מסוגלים לקבל על עצמם עול של משמעת ציבורית ומתגעגעים אל סיר הבשר". (מתוך חיבור שנכתב כנראה בתחילת 1950 על-ידי אחד מראשי תנועת המושבים, ארכיון לבון) 

כאמור, חברים רבים עזבו את המושב בשל הקשיים והותירו אחריהם חובות כספיים. חובות אלה העיקו על החברים שממילא התקשו לשאת בעול הקיום היומיומי. משראו החברים כי הסוכנות אינה מגיבה לבקשות הסיוע, הציע משה עבאדי להיפגש עם יו"ר הסוכנות לוי אשכול. 

לאחר שנקבע מועד הפגישה נסעו לירושלים החברים דני הוכברג, המזכיר שלמה חזן, אנדרה גלר ומשה עבאדי, שסיפר: "אשכול קיבל אותנו יפה, טפח על כתפינו ואמר 'אינגלאך, טוב שבאתם', ומיד כיבד אותנו בכוס תה. שלמה קרא את שמות בעלי החובות, אבל אשכול כלל לא הקשיב, אלא רק שיבח אותנו והחניף לנו שאנו עושים 'מושב לתפארת' וכו'. אמרתי 'אני לא חקלאי ואבא שלי לא חקלאי, באתי למושב כי בן-גוריון קרא ללכת להתיישבות. אני לא מוכן לשלם חובות של אחרים'. 

"'אתה צודק', אמר אשכול ורשם משהו על פתק, 'עשרים אלף פונט מספיק לכם?', והוסיף 'איפה הבחור שלא עודר קוצים?' התברר שבביקורו במושב ראה את ביתו של אנדרה גלר, שהיה רווק ועבד במחלבה, והבית מוקף בסבך של קוצים. אשכול שאל מדוע לא עוקרים את הקוצים מהחצר הזאת. אמר אנדרה 'אני לא יודע איך עושים זאת'. לקח אשכול מעדר והראה לו איך עוקרים קוצים. שבוע אחרי הפגישה קיבלנו צ'ק על סך עשרים אלף לירות, שכיסה חלק מהחובות". 

במשך השנים התייצב בהדרגה מספר החברים בטל שחר, ומסוף שנות החמישים עד 1970 היו עזיבות מעטות בלבד. ואז, שב ופקד את המושב גל חדש של מצטרפים. היו אלה עירונים שביקשו לעבור לאורח חיים כפרי והתאהבו ביישוב יפה הנוף. שוב נוצר מצב של חדשים מול ותיקים. 




פיתוח המשק 


גל העוזבים והמצטרפים במהלך שנות החמישים גרם לדמורליזציה בקרב גרעין המתיישבים הוותיק ולתחושת ארעיות. אותם דלי אמצעים שעזבו הותירו אחריהם חובות כבדים גם בגין שירותים כמו קופת חולים וחברת מקורות, חובות שהמושב לא יכול היה לפרוע. הסוכנות היהודית אומנם נחלצה מפעם לפעם לעזרת חברי המושב, אולם המחסור ניכר בכל, והתחושה הכללית של המתיישבים באותם הימים היתה שהם שרויים בדרך ללא מוצא. 

נוסף על כך, המוסדות המיישבים והתומכים הביעו את אכזבתם מקצב התפתחות המושב ולא תמיד הזדרזו לסייע לו. גם מפאת הקשיים התקציביים וגם מפאת העיקרון, שעל חברי המושב להתמודד בעצמם עם תוצאות מעשיהם על-מנת להגיע לעצמאות מלאה. 

גורמים נוספים שהשפיעו על המצב הכלכלי הירוד של המושב היו מחסור בכלים חקלאיים, וחוסר ידע וניסיון בהפעלת הכלים שכבר היו במושב. גם נושא השיווק המרוכז וההובלה המרוכזת של התוצרת החקלאית לא הוסדרו לשביעות רצונם של המתיישבים, והדבר גרם להפסדים ניכרים, במיוחד לנוכח העובדה שהם לא קיבלו מיידית את התמורה בעד התוצרת. הן לאנשי המושב והן לגופים המיישבים ברור היה הצורך לדאוג בדחיפות לפיתוח המשק ולעיבוד אינטנסיבי של האדמות. על-מנת להצליח בכך נדרשה הנחת רשת צינורות מתאימה ואספקת בהמות עבודה וכלים חקלאיים. 

למרות הרצון הטוב וההשקעה אירעו תקלות רבות. כך למשל, כאשר כבר הועברו הצינורות למושב לא היה אפשר היה לחברם, משום שחסרו חלקים. לעתים הועברו צינורות לא מתאימים. גם כאשר הובאו בהמות העבודה למושב לא סופקו כלי העבודה המתאימים. 

סוגיית התעסוקה היתה מרכזית ביותר, שכן לא די היה במשקים כדי לפרנס את בעליהם. היה צורך להבטיח שלכל חבר תהיה מכסת ימי עבודה בשבוע כדי להגדיל את הכנסתו. הואיל ולא היתה הכוונה ממוסדת לתעסוקה, פתרו החברים בעצמם את שאלת התעסוקה בעבודות חוץ, שכן הם נוכחו לדעת כי מחוץ למושב מרוויחים יותר מאשר בטיפול במשק. כך נוצר חשש כי המתיישבים יעדיפו את עבודות החוץ על פני עבודה חקלאית, מה שעלול היה לסכן את ההתיישבות החקלאית.

 


ראש הכפר המיתולוגי 


ניסן קורי, שנמנה עם הגרעין המייסד של טל שחר, הוביל את המושב בשנותיו הקשות ביותר, שנות התהוותו. בשנת 1954 עזב קורי את טל שחר. מזג האוויר במקום לא התאים לבריאותה של רעייתו, והוא נאלץ לעבור למקום אחר. כך סיכם קורי את תקופת פעילותו ומגוריו בטל שחר: 

"הקמתי משק חקלאי ושימשתי בתפקיד מזכיר הכפר. במשך כל השנים הללו נאבקנו נגד השממה מצד אחד, ומצד שני עמדנו על המשמר נגד המסתננים. פעלנו להקמת מועצה אזורית. אני נבחרתי כחבר במועצה האזורית הראשונה של הרי יהודה". 

"קורי היה למעשה ראש הכפר", אמר ישראל קיסר, "וחבל שהוא עזב, כיוון שהוא אדם טוב מאוד, חברותי, ותמיד היה קשוב ומוכן לעזור לכל צורכי החברים". אליעזר לוינזון החליף את קורי בתפקיד מזכיר המושב. 





מצאן ועד דבורים 

רוב המתיישבים היו חסרי ניסיון חקלאי, ועל כן נשלחו למושב מדריכים חקלאיים שלימדו את החברים חקלאות מהי. מלכה יוספיאן זוכרת את המדריך שהביא בצלצלים לשתילה. "לא ידענו מה זה. סידרנו צינורות השקיה, הכנו את האדמה ועשינו את כל העבודה כדי שהגידולים יצליחו. עבר זמן וראינו שלא גדל שום דבר. התברר ששתלנו את הבצלצלים הפוך". 

החקלאות תבעה עבודה קשה מאוד, שהפרנסה בצדה היתה דלה. המאמץ הגדול מחד גיסא והמחסור מאידך גיסא הולידו גם חריגות מן היושר. בשנים 1955 עד 1956 מימנה חברת מ.ת.ח (מלאכה, תעשייה וחקלאות) של תנועת המושבים גידול כותנה בטל שחר. כעשר נשים מהמושב קטפו כותנה בידיים וקיבלו שכר לפי משקל הכותנה שאספו. ניסים ישראל, שהיה אחראי על השקילה והתשלום, זוכר כי גילה שנשים אחדות הוסיפו אבנים לשק הכותנה כדי להגדיל משקלו. "העלמתי עין", סיפר, "כי הבנתי שהדבר נבע ממצוקה". 

תופעה דומה התגלתה במחלבה. בהתחלה זיכו כל חבר על פי כמות החלב שהביא, אבל כשהתברר שחברים מהלו את החלב במים כדי להגדיל את כמותו, שלחה תנובה בודק שיקבע את אחוז השומן בחלב ויפסול את החלב המהול. מימיו הראשונים של טל שחר ועד שנת 1963 התפתח ענף הרפת והיה לאחד הגדולים בארץ. לאחר מכן פקד את הענף משבר בעקבות בצורת מתמשכת שפגעה בשטחי המרעה ובגידול המזון לפרות. 

בשנת 1956 נכנס הרמן סגל לענף הצאן, ומאז ועד היום הוא מגדל כבשים. עדר הכבשים של הרמן מתנהל בשבילי הכפר מדי יום, כאשר הרמן הרכוב על חמור מובילם בבוקר אל המרעה ואחר הצהריים חזרה אל הדיר. 

בחבל ההר עסקו גם בגידול דבורים, ובינואר 1957 היו בו כאלף וחמש מאות כוורות, שנמצאו בידי מתיישבים בודדים. בטל שחר החלו אז לעסוק בתחום זה, ואף ראו בו ברכה רבה במהלך השנים. כפי שהעיד ישראל קיסר: "עם אחי יחיאל התחלנו לגדל דבורים ליצירת דבש ולשיווקו. למדתי את כל רזי העבודה מבעל מקצוע מומחה בשם שמעוני, אדם נפלא, שהדריך אותי בכל מה שנדרש לעיסוק בענף זה. התחלנו עם ארבעים כוורות, והגענו למאה וחמישים". 

עת הוקם טל שחר שאפו מתכנניו ומייסדיו לבסס את משק החלב ומאוחר יותר גם את הלול. שאיפה זאת היתה מבוססת בעיקרה על ההערכה שרווחה אז במסגרת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שאין אדמות המושב מתאימות למטעים או לגידולים חקלאיים אחרים. בקשת החברים לערוך בדיקה חוזרת להתאמת האדמות לגידולים אחרים לא נענתה. למרות זאת - לנוכח התחלופה הגבוהה של החברים במקום, פגעי מזג האוויר, קשיי היומיום הניכרים באחזקת משק החלב ומשק הלול, והירידה ברווחיות המשקים - פנו יותר ויותר חברים לעיסוק במטעים ובגידולים אחרים. 

לדברי ישראל קיסר, את ענף המטעים בטל שחר ייסדו משפחות הטבעונים. בשנת 1952 באה להתיישב בטל שחר קבוצת טבעונים שביקשו להקים ביישוב משק טבעוני. "לנו לא היה מושג בטבעונות", מספר אלימלך ברקן, "גידלנו ירקות אורגניים, ללא ריסוס בחומרים כימיים. פרנסה לא היתה מזה. רק כאשר שתלנו עצי פרי התחלנו להרוויח". בעקבות הטבעונים הצטרפו חברים נוספים לענף המטעים. 



אחת הפעולות החשובות שנקטה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היתה הצבתו של מדריך המטעים משה לוי בטל שחר. לוי עלה לארץ מפרס בשנת 1950. הוא ואשתו חיפשו מושב שבו יוכלו לגור עם הוריו. בשנת 1960 "התמזל מזלו", כדבריו, להגיע לטל שחר עם משפחתו. 

כל בוקר היה לוי יוצא מביתו לסיור במטע המשותף, ורואה כיצד עובדים שם האנשים, ואחר כך היה מדריך אותם גם במטעים שהיו במשקים. משה לוי תיאם גם את עבודת הריסוס וההדברה נגד מזיקים וגם את מועדי ההשקיה. צריך היה להתחשב בלחץ המים, ולחלק את המים בין החברים כך שלכולם תהיה אפשרות להשקות במועד. "הנשים סייעו בין השאר בניקוי תולעים מהעצים", סיפר, "זו עבודה שדרשה סבלנות רבה. הנשים השתתפו כמובן גם בקטיף ובשאר העבודות שנדרשו להחזקת המטעים. לאחדים מהחברים היתה אפשרות להחזיק עובד, שיבצע את ההנחיות שלי, ואני הייתי מדריך אותו, ואחרים היו עושים את העבודה בעצמם. על יום עבודה אז היה אפשר לקבל 10 לירות; והיינו לפעמים מעבירים את העבודות הללו לעובדים תמורת תשלום זה". 

מלאכת הריסוס וההדברה נעשתה על-ידי יעקב שאול, שטיפל בקבלנות במטעים. כל חבר שילם לפי גודל המטע שלו. הריסוס נעשה באופן מרוכז, שכן היה חשש שאם יפקידו את העבודה בידי בעלי המטעים ומישהו יתרשל, יעברו המזיקים מן העצים שלו לעצי השכנים וכולם יינזקו. 

בתחילת 1961 התבססו שליש מהמשקים במושב על מטעים. רוב החברים הללו ויתרו מרצונם על אחזקת משק חלב, והמכסות שהם היו זכאים להן עברו לחברים שהמשיכו לעסוק במשק החלב. 

בתחילת שנות השמונים עסקו במושב טל שחר בענפים הבאים: זיתים, אבוקדו, משמש, תפוחי עץ, אפרסק, ענבים, אפרסמון ואשכוליות; גידולי שדה; צאן, בקר, סוסים, עופות לפיטום וכן אווזים. 



פרד אחד לשתי משפחות 


במאי 1958 היו בטל שחר חמישה-עשר בתים פנויים. בעקבות פעולה יזומה של תנועת המושבים הגיעו למושב כעשרים משפחות חדשות, ובהן בני הזוג סופרי. לימים סיפרה ציונה סופרי, כי משהחליטו לעזוב את קיבוץ קדמה, חיפשו מקום מתאים ופנו לטל שחר, שבו היו לבעלה כמה חברים יוצאי פרס: 

"ביקשו מאיתנו דמי הרשמה בסך 100 לירות. כיוון שסכום זה לא היה ברשותו של בעלי, ויתרו לנו על הסכום. למחרת קיבלנו בית נטוש, ששימש קודם לכן בית גידול לאפרוחים. הבית היה בתוך ואדי, ללא ניקוז, וכאשר היו יורדים גשמים היו המים שוטפים הכול. הבית היה מעין 'רכבת'. שני חדרים. רצפת בטון. שירותים ומקלחת היו בחוץ. מים וחשמל לא היו... כדי להיכנס לבית הייתי צריכה לשים ארגז של תנובה ליד דלת הכניסה לבית. עולה עליו, ונכנסת לבית". 

בהתחלה קיבלה משפחת סופרי מהסוכנות כמאתיים אפרוחים ופרה, שלרוע המזל לא התעברה. מכיוון שלא היה אפשר להתקיים ממשק זה, חיפשו בני הזוג מקורות הכנסה נוספים. לבעלה היה ניסיון עשיר בבניין, והוא הצליח לקבל מהסוכנות היהודית את עבודת בניית כל מדרגות הכניסה לכל בתי המושבים במועצה. 

"היה פחד נוראי", סיפרה ציונה, "שכנים לא היו. בשורה מולנו גרו הרומנים. במושב היתה גם קבוצת פרסים, וגם קבוצת תורכים. הפרסים האחרים גרו הרבה יותר רחוק ולא הכרתי אף אחד מהם. היחסים בין הקבוצות השונות במושב היו נחמדים מאוד. 

"הייתי קמה עם בעלי בארבע בבוקר. החיים היו קשים מאוד. כביש לא היה, ולא היו מדרכות, ובתקופת החורף היה בוץ בכל מקום. בתחילה חרשנו עם פרד של חבר. היינו חורשים שעתיים אצלו, ושעתיים אצלנו. בעלי היה הולך קדימה עם הפרד, ואני מאחור. 

"נטענו ארבעה דונם תפוחי עץ. מטע התפוחים היה רחוק מהבית. הייתי לוקחת את הילד על הידיים, הילדה היתה בגן... בעונת הקטיף היו שמים את ארגזי הפירות המלאים על הכביש, וכל ארגז היה מסומן. היו לוקחים את הכל לתל-אביב. שוקלים שם, ואחר כך היו משלמים לנו. כך היה הדבר גם לגבי החלב ששיווקנו". 



בצורת קטלנית 


אם בשנים הקודמות היו אלה גשמים עזים שגרמו לשיטפונות, הרי לקראת סוף שנות החמישים הלכה הבצורת והעמיקה. שנת 1958 היתה שחונה, ובתחילת ינואר 1960 כבר היה ברור כמעט לכולם, שגם השנה תהיה שחונה. 

כדי לשמור על הקיים נאלצו חברי המושב להשקות את השטחים החקלאיים. למרות זאת, כחמשת אלפים דונם (אלפיים דונם חיטה, אלף ושש מאות דונם חציר ועוד אלף ומאתיים דונם שהוכנו לזריעה) חרבו ויבשו. זאת ועוד, נגרמו נזקים ניכרים כתוצאה מהמחסור במרעה טבעי. לחברי המושב היה אז עדר של שלוש מאות ועשרים פרות חולבות ועוד מאה ועשרים ראשי צאן. לפי אחת ההערכות הזהירות ביותר - ההפסד על אחזקת כל ראש בקר היה חמישים אגורות ביום; סכום עתק במונחים של אותם ימים. 

בסוף פברואר 1960 פנה ועד המושב למרכז החקלאי בתל-אביב, וביקשו לסייע להם לקבל פיצויים בגין נזקי הבצורת. "הפסדי הבצורת מעמידים את חברי המושב ואת המושב בכלל בפני חוסר כל אפשרות להמשיך ולקיים את ענפי המשק", כתב הוועד. 

באותה תקופה עלתה ביתר שאת סוגיית החובות לחברת מקורות. משום שבמושב התקיימה ערבות הדדית, כאשר חברים מסוימים לא שילמו על השימוש במים, סגרה מקורות את המים לכל המושב. שבתאי ביננפלד, שהיה מזכיר המושב באותה עת, מספר: "היה צורך דחוף להשיג מים. התאספו החברים, כל אחד שילם חמש לירות ויחד קנו חמש מאות קוב מי שתייה לחברים ולבעלי החיים. החלטתי להתקין שעוני מים לחברים, כדי שאפשר יהיה לחייב כל אחד לפי הצריכה שלו וכך לא יקרה שוב שיסגרו את המים לכולם". 



האגם שלא החזיק מים 


בשנת 1953 נרקמה תוכנית להקים אגם בעמק שורק, מדרום למושב טל שחר. זאת כחלק מהתוכנית הכללית של ממשלת ישראל לבניית מוביל המים הארצי מהצפון לנגב. האגם אמור היה להשתרע על שטח של שלושת אלפים דונם, לשמש כמאגר מים בקו ירקון-נגב ולספק מים למוביל הארצי. אגב כך, אמור היה לשמש גם לצורכי נופש ותיירות. 

במושב הוקמה אגודה בשם אגם טל שחר. התוכנית היתה לבנות סכר בין המושב השיתופי יסודות ובין הבסיס הצבאי, וסכר שני בין משמר דוד לטל שחר; לאגור את מי הגשמים של ירושלים, ומשם להעבירם לנגב. 








חוסר הוודאות באשר למידת השפעת התוכניות על פיתוח וביסוס המושב העיק מאוד על המתיישבים, אשר ביקשו מעט יציבות במיוחד לנוכח התחלופה הגבוהה של חברים. הואיל וחלק גדול מאדמות היישוב נכלל בתחום האגם, נערך תכנון מחדש של המושב, ונוספו אליו גם אדמות הכפר הערבי הנטוש דיר ראפאת. 

העבודות ההתחלתיות לביצוע התוכנית גרמו נזקים לחברים במושב. נהרסו בתים שהיו ממוקמים בשטח המיועד לאגם, האדמה במקום נחרשה, והמתיישבים שגרו באזור פונו לבתים שנבנו למעלה. החפירות והדרכים שנכבשו במקום הסבו נזקים גם לשדות הפלחה. ועד המושב פנה לגורמים השונים בתביעה לקבלת פיצויים. במחצית השנייה של שנת 1953 נקבע על-ידי הסוכנות היהודית גובה הפיצויים שיינתנו לחברים שנפגעו מביצוע תוכנית האגם. 

בצד הקשיים והחששות שיצרו השינויים, הציתה תוכנית האגם את הדמיון וחברי המושב כבר החלו לטוות חלומות על סירות המשייטות במים תכולים. אבות דמיינו את עצמם יוצאים לדיג עם בניהם, ובעלי מעוף עסקי כבר חשבו על אתר נופש שיפרח על שפת האגם. 

נזכר משה עבאדי: "חשבנו שהאגם יתתן אפשרות לדיג, קיט ונופש. היו כשלושים בתים שהיו בנויים בשטח האגם ואנחנו ביניהם. אמרו שצריך לפנות את השטח, אבל רוב החבר'ה לא רצו לעבור. בינתיים הגיע הנרי מורגנטאו לביקור נוסף בטל שחר, שבעקבותיו חובר המושב לרשת החשמל, ואז האחרונים עזבו את אזור האגם ועלו לבתים למעלה". שבתאי ביננפלד זוכר את עבודת החפירה להקמת האגם. "חפרנו בורות בעומק של שלושה עשר מטר וחצי, עד שהגענו לסלע. בחפירה השתתפנו צ'וררו, חרפו ואני". 

בסופו של דבר בוטלה התוכנית להקמת האגם בטל שחר, לאחר בדיקות חוזרות ונשנות של מומחי חברת מקורות שהגיעו למסקנה, שהקרקע במקום אינה מתאימה למטרה זאת. מבחינות רבות עוררה תוכנית האגם סערה בכוס מים. מצד אחד נגרם נזק לאדמות החקלאיות ואנשים נאלצו להעתיק את בתיהם לשווא, מהצד האחר, סיפקו עבודות ההכנה והבדיקה תעסוקה לחברים רבים, ובעיקר סיפק הפרויקט שלא בוצע, חומר לדיונים, לוויכוחים ואף לחלומות.
Comments