א'-ממשלט למושב עולים

ביקור מורגנטאו 

נוסעי המטוס עקבו בהתרגשות אחר האורות המנצנצים מן הקרקע. אומנם דלילים ומועטים, אבל אורותיהם של יישובים עבריים במדינה שזה עתה נוסדה. השעה שלוש לפנות בוקר, 20 באוקטובר 1948, והמטוס הנמיך לנחיתה. בכך עמד להגיע לסיומו מבצע הנרי, להטסתו של הנרי מורגנטאו מפריז לישראל. 

מורגנטאו, לשעבר שר האוצר של ארצות-הברית ויושב-ראש המגבית המאוחדת בזמן מלחמת העצמאות, נודע בפעילותו הענפה לגיוס כספים למען הקמת המדינה וצבאה. לאחר שהביע את רצונו לבקר בארץ ולקנות בה בית ואדמה, הורה דוד בן-גוריון לחיל האוויר שזה עתה הוקם, להטיס את מורגנטאו לארץ. 

הטיסה עברה כמעט ללא תקלות. כעשר שעות לאחר ההמראה מפריז, האמינו הטייסים כי הם רואים את אורות תל-אביב. הקברניט נורמן מוניץ החל להנמיך לקראת נחיתה. לפתע חשו הנוסעים שהמטוס נוסק בזווית חדה מאוד כלפי מעלה, ומשנה כיוון. למרבה המזל, ברגע האחרון נוכח צוות המטוס לדעת, כי האורות לא היו אורותיה של תל-אביב, אלא של העיר אלכסנדריה. הצוות הצליח לתקן את הטעות, וכיוון את המטוס לנחיתה בשדה התעופה תל-נוף. המטוס נחת בשלום. 

מיד לאחר הגעתו לארץ יצא מורגנטאו לפגישה עם הנשיא ויצמן ברחובות. למחרת נפגש עם בן-גוריון ושמע ממנו על מהלכי הקרבות של מבצע יואב. יומיים לפני תום ביקורו, ב-27 באוקטובר, נפגש מורגנטאו שנית עם בן-גוריון, ובאותו יום אף נכח בטקס ההקמה של היישוב בית פּאֵר. היישוב עלה לקרקע זמן קצר קודם לכן כיישוב-משלט אשר נועד להבטיח את התנועה לירושלים. האורח מאמריקה לא תיאר לעצמו כי ביקורו יטביע את חותמו לעד על דמות היישוב החדש. 

טקס ההקמה היה רב-רושם. לצד נשיא המדינה, ד"ר חיים ויצמן, נכחו גם נציגי הסוכנות, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות, משרד הביטחון ועוד; למקום הוזמנו גם חברי קבוצת חולדה השכנה, עם ילדיהם, וכן פלוגת צבא שסייעה בעבודות הכשרת השטח והקמת המבנים הראשונים. משני עברי שער הכבוד שהוקם לרגל האירוע, התנוססו דגלי המדינה, ובתווך סוכת נצרים. על הסדר פיקחו שוטרים צבאיים. 

נשיא המדינה התקבל בתשואות ממושכות ופלוגת הצבא דיגלה את נשקה. הטקס החגיגי נפתח בקריאת "יזכור" מפי חברי גרעין איתנים, מייסדי הישוב. "הקהל הרכין ראש בדממה שהופרעה רק מהטרטור הקצוב של הטרקטור הפותח תלם ראשון באדמת המושב החדש", נכתב בעיתון "דבר". 

את סדרת הנאומים פתח לוי שקולניק (אשכול), ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. בסיום דבריו הציע לשנות את שם היישוב ולקרוא לו על שם הנרי מורגנטאו, "המבטא במעשיו את המסירות לציון ולעם". כך זכה היישוב בשם טל שחר, הלוא הוא תרגום השם מורגנטאו מגרמנית לעברית. 

אורח הכבוד הביע את התרגשותו והערכתו לנוכח המחווה: "זוהי אחת השעות הגדולות ביותר בחיי. אני מאוד מאושר שהואלתם לקרוא את היישוב על שמי, ואני מאמץ אותו. תקוותי כי השלום יבוא במהרה, וכל ילד שייוולד במושב החדש יהיה נכדי המאומץ. אקווה כי תהיה לי הרשות והכבוד לשלוח מתנה לכל נכד כאן". 

לאחר סדרת הנאומים פנו כל המוזמנים ובכללם הנרי מורגנטאו, לנטיעת עצים. "בהתפזר הקהל", נכתב בעיתון "דבר", "הזדקר יישוב חדש על הגבעה. מחגיגות עבר עד מהרה אל חיי חולין. להקים את הבניינים, להכין את כל הדרוש להיות חוליית משמר והתיישבות". 

היתה זו "נעיצת מבצר עוז התיישבותי בשטח אדמה ביהודה", כתב עיתונאי אפרים תלמי, "החוליה ה-66 בטבעת מושבי העובדים הפזורים מהגליל העליון ועד בית אשל בנגב, ואינו היחיד בשרשרת היישובים היהודים בין תל אביב לירושלים שמגמתם ותכליתם חיזוק בירת הנצח של עם ישראל ותוספת כוח". ["דבר", 28.10.48] 



שובו של מורגנטאו 


הקשר עם הנרי מורגנטאו שפרש את חסותו על טל שחר נמשך לאורך שנים. מורגנטאו שב וביקר בטל שחר כמה פעמים. סיפר משה עבאדי: "באחד מביקוריו אספנו חברים במועדון. שבתאי ביננפלד ביקש לדבר. 'אדון טל שחר', פתח את נאומו, והמתורגמן הסביר לאורח. 'אתה אבא שלנו', אמר ואחר כך קונן על החובות של המושב. אשתו של מורגנטאו שאלה 'איך אתם רואים קולנוע?' אמרנו: 'אין לנו קולנוע'. היא נדהמה. מורגנטאו ביקש לראות את גן הילדים שלנו. יומיים אחרי ביקורו הגיעה מונית עם ארבעה ארגזי צעצועים לילדים". 

בתום הביקור בטל שחר היה אמור מורגנטאו להיפגש עם בן-גוריון. לדברי עבאדי הוא שאל מה לומר לראש הממשלה. אנשי טל שחר אמרו "תגיד לו שאין לנו חשמל". ואכן, זמן מה לאחר הביקור הותקנו במושב עמודי חשמל. 

באחד הביקורים ביקש מורגנטאו ללון במושב. מארחיו הביאו אותו לביתה של רבקה חזן וזו הכינה לו מטעמים ופינקה אותו. בבוקר קם האורח שבע רצון. משסיים את ביקורו, אמרו אחדים מהחברים "צריכים היינו לירות בלילה, כדי שיחוש את טעם הפחד שאנחנו חווים יום יום". 

בשנת 1984 ביקר במושב רוברט מורגנטאו, בנו של הנרי. במהלך הביקור חברים סיירו איתו במושב. מאוחר יותר נשלח לו אלבום תמונות שהציג היבטים שונים של החיים בטל שחר. במכתב ששלח לו יו"ר הוועד נאמר כי בסיוע תרומתו הכספית משנת 1982 חודש מועדון הנוער, אשר בו התקיימה פעילות תנועת הנוער הכוללת ילדים מגיל שמונה עד שמונה-עשרה. 

אף כי תרומתו המעשית של מורגנטאו לטל שחר לא היתה מכרעת, דמותו קשורה בקשר בל יינתק בתולדות היישוב, ושמורה לו פינה חמה בלב התושבים. 



על חורבות כפרים נטושים 


במועד הקמת היישוב כללו אדמות טל שחר בעיקר שטחים שהיו שייכים לכפר הערבי חרבת בית פַאר (כשלוש מאות תושבים), אשר ננטש בתחילת אפריל 1948, במהלך מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים. 

נטישת הכפרים הערביים בסביבה התגברה אחרי קרב שיירת חולדה (31 במרץ 1948) ועל רקע סימני ההיערכות של כוחות ההגנה מהפלמ"ח ומחטיבת גבעתי לקראת מבצע נחשון, שכללה סיורים אלימים באזור לאבטחת האגף הדרומי של המבצע. כפר שלא ננטש עד תחילת המבצע, ננטש במהלכו. בכפרים אלו היו חרבת בית פאר, חולדה ודיר מוחסיין (היום בקוע). 

בתום מבצע נחשון הועברה האחריות על הדרך לירושלים לחטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין. בזמן המאבק על הדרך לירושלים נמשכו ההתנגשויות באזור, שהיה באחריותה של חטיבת גבעתי. 

תוך כדי כך נסלל מרמלה לצומת נחשון כביש הגבורה, שהחליף את דרך בורמה, ובמקביל לו הונח צינור מים שנועד לאפשר הקמת יישובים בפרוזדור בין ירושלים לשפלה. ב-7 בדצמבר 1948 נחנך הכביש. 

כדי למנוע את ניתוק הדרך לירושלים הוקם סביבה מערך של יישובי-משלט שנועדו לאבטח את הדרך ולעבות את ההתיישבות היהודית בפרוזדור ירושלים. כבר בשנת 1948 הקימה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ארבעה יישובים באזור: טל שחר והקיבוצים הראל, צרעה ומשמר דוד. 

בהקמת טל שחר נטלו חלק שני גרעיני הכשרה: גרעין איתנים, שחבריו עלו מיוון ומתורכיה וגרעין אופק, שחבריו היו בעיקר יוצאי רומניה. חברי גרעין אופק לא הסתגלו למקום, וכעבור זמן קצר עזבו. 

בטל שחר נותרו אפוא רק אנשי גרעין איתנים, שאחד מחבריו, שלמה חזן, אמר בטקס ההקמה של המושב: "אנו קושרים חיינו באדמה זו ובית נקים עליה לנו ולבנינו. אנו נכונים ודרוכים להפריח ולהחיות נקודה זו. לא ניחת מכל צר. אין זו הפעם הראשונה שאנו עומדים מול אויב. כל הארץ מדן ועד עקבה היא חזית וביום זה נזכור את מורינו א"ד גורדון ואליעזר יפה". 



גרעין איתנים מקים יישוב-משלט 


בשלהי שנת 1944, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, יצאה קבוצה של 26 צעירים וצעירות חניכי תנועות נוער ציוניות, בני שבע-עשרה עד שמונה-עשרה, מאיזמיר שבתורכיה לארץ ישראל. הם נסעו ברכבת במשך שלושה ימים דרך סוריה ולבנון, והגיעו לבת-גלים שבחיפה. שם נפגשו עם "האמא של עליית הנוער" - הנרייטה סולד. 

בבת-גלים חולקה הקבוצה לדתיים ולא דתיים. האחרונים הופנו למושב כפר ויתקין שבעמק חפר כחברת נוער. היה זה הניסיון השלישי והאחרון לשבץ קבוצה מעליית הנוער במושב ולא בקיבוץ. 

בכפר ויתקין פוזרו חברי הקבוצה בין בתי המשפחות. בבוקר עבדו במשקים, אחר הצהריים למדו בבית-הספר ובערב קיימו פעילות חברתית. לאחר כשנתיים בכפר ויתקין, שבהן למדו עברית ורכשו ניסיון בעבודה חקלאית, יצאה הקבוצה לחיים משותפים במחנה הוועד הלאומי ליד כפר ויתקין. הם חיו כקומונה עצמאית והתפרנסו מעבודות בפרדסים ומבניית בתים במושב השיתופי בית חירות. מגמת הגרעין היתה להקים מושב עובדים בארץ, אך הקבוצה היתה קטנה מדי. הם התאחדו אפוא עם קבוצה ממשק הפועלות בחדרה ועם קבוצת איתנים, שהגרעין המורחב אימץ את שמה. לגרעין הצטרפה גם קבוצת בני נוער מיוון. 

לפרנסתם נאלצו חברי הקבוצה להתפזר במקומות שונים בארץ. הם הקימו מחנה אוהלים בסביבת מקום העבודה וממנו יצאו לעבוד, לרוב בפרדסים ובבנייה. במהלך כל התקופה שימש ניסן קורי כמזכיר פנים וכמזכיר חוץ לחלופין. המדריך מטעם תנועת המושבים היה יגאל בן דרור. 

עם פרוץ מלחמת העצמאות, הוחלט במוסדות המיישבים ליישב את גרעין איתנים בגוש תל-מונד, מול הכפר הערבי טירה. על חברי הגרעין הוטל לבצע משימות שמירה והגנה, אף כי היו חסרי ניסיון צבאי. במשך השבועיים שבהם התארחו בבתי משפחות בכפר הס, עברו אימון שהכשיר אותם לעמוד לבדם מול התקפה אפשרית וצוידו ברובים איטלקיים וקנדיים, סטן ואקדח. קבלת הפנים בכפר הס היתה חמה ובני המושב עזרו להם בהקמת המאחז שכלל את מבנה הבאר (שלימים תיקרא באר איתנים), בהקמת מבנים למגורים ובהכשרת שטחים לגידולים חקלאיים. 

יגאל בן-דרור ציין את המורל הגבוה במיוחד ואת הגיבוש בקבוצה, למרות התנאים הקשים והרעב. לאחר זמן מה גויסו כל חברי הגרעין לצה"ל. הנקודה נעזבה ויותר לא דובר על הקמת מושב הקבע בסביבה. 

במחצית אוקטובר 1948 הצליח יגאל בן-דרור לאתר את כל חברי הגרעין וסיפר להם על התוכנית להקים יישוב-משלט בדרך לירושלים. חברי קבוצת איתנים התקבצו בחולדה, וב-27 באוקטובר עלו על הקרקע. הקרן הקיימת לישראל הכשירה עבורם את השטח שנועד להתיישבות. 4,000 דונם הוקצו למושב. 





היֹה היה קיבוץ 


על גבעה קטנה הצופה על הכביש לירושלים (במקום שבו מצויה היום בריכת השחייה), הקימו המייסדים את המחנה, שהיה ראשיתו של היישוב. באותו שלב התנהל המחנה במתכונת של קיבוץ. המחנה כלל צריף חדר אוכל משותף, מחסן מזון ואוהלים למגורים. כל זה ללא תשתיות חשמל ומים זורמים. את המים הביאו מברז אחד, שהיה מרוחק מאוהלי המגורים. היו ממלאים דליים וסירים ומביאים לאוהלים לשימוש יומיומי. 

זמן קצר לאחר העלייה לקרקע, נוצרה האבחנה בין "ותיקים" ל"חדשים". לכל קבוצה היתה אפילו מקלחת ציבורית משלה. לוותיקים היו מקלחות נפרדות מסודרות יותר. קבוצה חיה כקומונה לכל דבר, כשחבריה חולקים את אמצעי המחיה ואת ההכנסות המעטות שהצליחו להשיג בעבודות חוץ. הם בישלו במטבח משותף ואכלו יחד בחדר האוכל. 

על הגבעה החלו החברים בעבודה חקלאית - בעיקר גידול ירקות לצריכה עצמית ולשיווק לתנובה; תוך כדי כך גם סיירו בשרידי הכפרים הערביים הנטושים בסביבה, וחיפשו כדברי ניסן קורי, "דברים שהיינו צריכים למחייתנו, כמו תבן עבור הסוסים והפרות. טרקטור ואמצעים אחרים עוד לא היו לנו". 

כאמור, חברי הקבוצה היו צעירים בסביבות גיל שמונה-עשרה, כמה מהם עברו את השואה באירופה, כולם חוו על בשרם את סכנות מלחמת העצמאות, ועתה היה עליהם להתמודד עם אתגרי הקיום, בתנאים פיזיים קשים, במציאות חברתית מורכבת, ובלי כלים וידע להתנהל במציאות זו. 

מזל ששון מספרת: "היינו כל-כך צעירים. לא הבנו הרבה. לאט לאט התחברנו אחד עם השני. התחתנו שלושה זוגות ביחד. אני התחתנתי עם אברהם, אותו הכרתי בקבוצת היתומים מיוון עוד לפני שהצטרפנו לגרעין איתנים. לשנינו לא היתה משפחה, אז החלטנו להתחתן. התחתנו במחנה בטל שחר. הביאו רב, הביאו שמלה, וככה עשינו שלוש חתונות". 

רבקה ושלמה חזן היו גם הם בזוגות הראשונים שנישאו בטל שחר. מספרת רבקה: "היינו גרעין מלוכד, אחד בתוך השני, בשמחות, בלידות. זוג שהתחתן בתוך הצריף קיבל חדר קטנצ'יק. היו שני זוגות נשואים שגרו ביחד. התחתנו עם זוג חברים שלנו במלאת שנה לעלייה לקרקע. 

"שלחו אותי לקיבוץ הראל לקורס ריקודי עם, ואחרי החופה, הורדתי את השמלה הלבנה שהורי תפרו לי והתחלנו לרקוד. את ליל הכלולות בילינו בגורן, בחציר, ואת החדר שלנו נתנו להורים שלנו שבאו לחתונה". 

במצטרפים הראשונים לטל שחר היו כוכבה פרץ ושרה פילוסוף שעלו מתורכיה. הן שהו עם קבוצתן בבאר טוביה, לשם הגיע בחור מטל שחר והציע לקבוצה להצטרף. "הוא היה תורכי ודיבר איתנו לדינו. זה היה אליהו מזרחי", סיפרה כוכבה. הוא אמר להן שבטל שחר משוועים לבנות. כוכבה ושרה נענו להזמנה. כשהגיעו לקיבוץ, שלא היה אלא מחנה אוהלים, קיבלו את פניהן סופת רעמים ורוח חזקה. כוכבה עוד זוכרת את חדר האוכל שעף ברוח. 

סיפרה שרה פילוסוף: "באנו לפה, ומצאנו שממה. גרנו במחנה צריפים בלי גגות. רק כשאברהם ששון ז"ל ויהודה פילוסוף ז"ל השתחררו מהצבא וחזרו למושב, הם התחילו לבנות גגות מקרשים. היו שמונה צריפים, בכל צריף שתי משפחות. גרתי עם זוג שהיו חברים. לא היה ריצוף, היתה אדמה, היו עקרבים. כמעט כל אחד מאיתנו נעקץ על-ידי עקרב. גם אני. אחר כך בנו רצפת דיקט ועל זה פרשו ברזנט. בחורף היה קר מאוד. כל אחד קיבל מהסוכנות רק שמיכה צבאית אחת. השתמשנו בארגזים כארון. היתה מיטת סוכנות עם מזרן קש, ובמקום כרית - מגבת. 

"את יהודה הכרתי במקרה, בטרמפ עם חבר חולדה. אחרי שנה וחצי שהיינו יחד התחתנו. היתה חתונה כפולה שלנו ושל עוד זוג. היו אורחים מעטים, כעשרה אנשים ממשפחתו של יהודה וחברים. הרב בא מרחובות. לבשתי שמלה לבנה קצרה, שעברה מכלה לכלה. על ראשי שמתי הינומה, בלי תסרוקת, בלי איפור. יהודה לבש מכנסיים כהים וחולצה לבנה. היה כיבוד קל שההורים הביאו ובחדר האוכל הכינו באותו יום ארוחה בשרית חגיגית עם מפות. רקדנו לצלילי שירים ישראליים שהושמעו בפטפון מנואלה. היינו מאושרים". 

בחברים הראשונים של טל שחר היו שרה ושאול יהודה. כל אחד מהם הגיע בנפרד, ובטל שחר הכירו זה את זו. "הייתי קודם במעלה החמישה", סיפרה שרה יהודה, "לא סבלנו את האוכל האשכנזי שהוגש שם. חיפשנו מקום אחר ושמענו שבטל שחר יש תורכים ויוונים ויש אוכל מהבית, אז באנו". 

בעת העלייה לקרקע היה שאול (שאוליקו) בצבא. כשקיבל הודעה כי הגרעין התיישב בטל שחר ארז את חפציו המעטים, מילא את תרמילו בשוקולד שקיבלו החיילים כתרומה, והחל ללכת ברגל מהמחנה בסתריה. "היה חושך מסביב. אני הולך והולך בשביל, פתאום מרחוק מנצנץ אור. אמרתי לעצמי זה בטח טל שחר. המשכתי ללכת לכיוון האור וכך הגעתי למחנה. כשפגשתי שם את חברי יהודה פילוסוף, שאלתי אם יש בנות רווקות. יהודה אמר 'תפוס כפי יכולתך'. באתי ותפסתי את שרה". 

כמעט שנה לאחר ההקמה, ב-1949, הצטרפו לטל שחר רחל ומנשה בז'ה. אבל לא די היה בכך שהביעו את רצונם להצטרף, הם עמדו בפני ועדת קבלה. נזכר מנשה: "היינו מועמדים במשך שישה חודשים לפני שהחליטו לקבל אותנו. לא כולם עברו את התהליך הזה. אנחנו היינו כמעט בין האחרונים שעברו ועדת קבלה. כאשר רצינו לבנות, אמרה הסוכנות שאם אנחנו רוצים לקדם את הבנייה צריך עוד עולים חדשים. הלכו לשער עלייה, והביאו כמה עולים מפרס, ביניהם פטורי יצחק, אברהמי דוד ושמעון חלילי". הבאת העולים החדשים אכן זיכתה את המושב בזכויות של "מושב חדש" הכוללות מימון למבנים. 

החברים מילאו תפקידים בחיי הקומונה. כך למשל יהודה פילוסוף היה סדרן עבודה, רכז הקניות היה בן אפרים, הנהג היה אברהם כהן ומנשה בז'ה שימש בתפקיד האקונום, האחראי על מחסן המזון. "בז'ה היה אקונום קשה", סיפרה שרה יהודה. "אחרי שעבדנו בפרך, אפילו רסק עגבניות לא זכינו לקבל ממנו. התעצבנו עליו, שפכנו אָמָה על הרצפה, והוא החליק. היה שמח". 

סיפרה רחל בז'ה: "כביסה עשינו בגיגית משותפת. היתה תורנות כביסה. הבחורות עבדו גם במטבח ובמחסן הבגדים. את המגהץ חיממנו על פרימוס. הבחורים יצאו לעבוד בבנייה".

 
 
 

ב-15 בנובמבר 1949 נערכה ישיבה רבת משתתפים במשרדי המחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית בירושלים, כדי לדון בתוכנית המשקית של טל שחר. בעקבות הדיונים בישיבה שורטטו מפות וגובשו התוכניות. 

בשנת 1950, כשנה לאחר העלייה לקרקע פירקו את המסגרת המשותפת וחילקו את המגרשים בין החברים. הנקודה היתה למושב חקלאי ולכל חבר הוקצתה חלקת קרקע משלו. לאחר פינוי המבנים הראשונים אכלסו אותם משפחות מתימן, שהיו קודם במעברת כיסלון. משפחות אלה חיו בתחום טל שחר בשנים 1952 עד 1954, אז עברו לבקוע.



"לא יורד טל בבוקר" 


ניסן קורי הגיע ליישוב זמן קצר לאחר שהחברים הראשונים התיישבו על הגבעה במקום. שמו הרשמי של היישוב היה בית פאר, אך לאחר טקס ההקמה שבו השתתף מורגנטאו, הוחלט לשנותו לטל שחר. 

"כשהגעתי למושב אמרו לי החברים: ניסן, אין לנו מה לאכול, ואין לנו כסף". ללא דחיות נסע קורי לבנק הפועלים בתל-אביב, שם הציג בפניהם את תעודת הזהות שלו, ואמר להם, "אני מזכיר חוץ של מושב טל שחר, המונה כחמישים עד שבעים חברים, ואני רוצה לפתוח חשבון בבנק שלכם". בבנק ביקשו ממנו להביא אישור, שאכן קיים מושב בשם טל שחר. 

"מאיפה אני מביא אישור כזה?" שאל קורי. 

"אתה צריך לנסוע לירושלים, לקרן היסוד, ושם יש מישהו שמטפל בהנפקת אישורים מעין אלה". קורי נסע אפוא למשרדי קרן היסוד. הציג את בקשתו, ושם הפנו אותו לאדם המתאים. 

"לאחר ששמע את בקשתי, שאל אותי אם למדתי קצת עברית. אמרתי לו שכן, אז הוא שאל אותי: 'איך אתה מסביר את השם טל שחר? הרי טל לא יורד בבוקר! אז איך אני יכול לאשר לך שם מעין זה?' הסברתי לו, שלא אני קבעתי את השם, ושזהו פירוש שמו של מורגנטאו, אך ללא הועיל. הוא ביקש ממני ללכת לבניין השני של הסוכנות, שבו ישב אז היו"ר לוי שקולניק (אשכול). הלכתי לשם. הוא לא היה. אך מזכירו, לובה אליאב, היה שם. הצגתי בפניו את הבעיה, והסברתי לו, שלחברים בטל שחר אין מה לאכול, לי אין כסף כדי לחזור מירושלים לטל שחר, ואין לי זמן עכשיו לעסוק בשאלה אם יורד טל בבוקר או לא". 

לובה אליאב הלך עם לוי אשכול לבן-גוריון, וזה אישר את השם טל שחר. כשהאישור החתום בידו הלך קורי לבנק הפועלים, פתח חשבון וקיבל פנקסי המחאות.

מתחילים לבנות 


המעבר מחיים בקומונה, על הגבעה, למסגרת של מושב החל באוקטובר 1950 והיה כרוך בהקצאת משקים לחברים ובניית בתי מגורים. מנשה ורחל בז'ה מספרים, שאת הבלוקים ייצרו שלושה צוותים של חברים שעבדו תחת קבלן, בשלוש משמרות, משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות. בכל צוות עבדו שני חברים. "עשינו בעצמנו את הבלוקים", סיפר בז'ה, "עשינו אותם מחצץ ומלט בתבניות מברזל, היינו דופקים אותם ולפעמים המלט היה מתפרק". בתהליך זה בנו שמונים בתים למשקי החברים ועוד שנים-עשר בתים עבור בעלי מקצוע (צרכן, מזכיר, מדריך חקלאי ועוד). בית מגורים כלל חדר בגודל של ארבעה מטרים רבועים ומטבח בגודל שמונה מטרים רבועים, בחצר בסמוך לבית הוקמו מקלחת ושירותים ללא מים זורמים. ליד כל בית נבנו בתחילה גם רפתות ולולים. מהסוכנות שלחו לטל שחר מדריך מכפר יחזקאל, שלימד את המתיישבים לטפל ברפת ובלול. 

המושב השתרע מהגבעה ועד נחל שורק. בדומה למושבים אחרים, המבנה הפיזי של המושב התבסס על ריכוז מבני ציבור במרכז היישוב, סביבם הוקמו בתי המגורים, ומאחורי הבתים המשק החקלאי. 

כשהחלה סלילת כבישים באזור, נוסף מקור פרנסה לחברי טל שחר, שנטלו חלק גם בעבודות הסלילה. עבודות הסלילה אפשרו תנועת מכוניות למקום וכך הגיעו עיתונים כל בוקר למושב. בעקבות העבודות הללו והכסף שנכנס לקופה הציבורית הצליחו לרכוש משאית ראשונה מעודפי הצבא הבריטי, והוקמה צרכנייה קטנה. 

הפעילות המשותפת של חברי גרעין איתנים והקרבות שבהם השתתפו במלחמת העצמאות, חישלו אותם כפרטים והכשירו אותם לחיי שיתוף במושב. כבר למן הקמת המשלט הונחו בו היסודות הארגוניים המאפיינים חיי שיתוף. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בהמשך. מדי פעם נערכה במושב אסיפה כללית של החברים. נבחר ועד מכהן, והוקמו ועדות שונות, ומעת לעת נערך רישום ומעקב אחר ביצוע ההחלטות שהתקבלו בהן. 

יהודה פילוסוף סיפר בזמנו, כי אליעזר פישמן היה הראשון שהצליח לקנות טנדר ויליס, שהפך את כל חברי המושב לתלויים בו. יותר מאוחר רכש המושב את המשאית הראשונה, והחיים נעשו קלים יותר. 

על-מנת להגדיל את הכנסות חברי המושב, חלק מהעבודה החקלאית נעשתה במשקי החברים וחלק במשק הציבורי המשותף. כל משק משפחתי התנהל באחריותו של החבר, והמשק הפרטי פעל במשולב עם מערך ממוסד שסיפק שירותים, ציוד וחומרים ואמצעי שיווק. המושב נוהל על-ידי אגודה שיתופית. 

לכל חבר היתה חלקה א' שהיתה צמודה לביתו, ובה הקימו את הרפת והלול וגידלו ירקות לצריכה עצמית. חלקה ב' כללה את שטחי החקלאות הגדולים בעמק שורק. בשטחים אלה לא היתה חלוקת בעלות, אלא הקרקע כולה היתה בבעלות המושב ועיבודה נוהל על-ידי הסוכנות היהודית.


Comments